עדויות אחרות

חיה נעמי מליק ז"ל

הגרמנים באו והתחילו להגיד ש"ליהודים ולכלבים אסור ללכת על המדרכה." אחר כך הם הקימו גטו. היינו הראשונים שעברו לגטו, כי ביתנו נמצא ליד המקום שהמפקד של הנאצים נמצא בו. המפקד לקח לעצמו את בית הלבֵנים של מייסטל. הם לקחו את כל משפחתנו לבית של קוזאק. בכיתי רבות. מעולם לא ציפיתי כי המצב עלול להתדרדר עוד. היינו בגטו במשך שמונה חודשים. אחר כך הם לקחו את כל היהודים למקום שנקרא זסטאווי, בקרבת בית הקברות היהודי. הם הביאו את האנשים לשוחות שנחפרו מראש וירו בהם. 600 אנשים נותרו בחיים, פועלים שהם היו זקוקים לעבודתם. ממשפחתי הם לקחו את נכדי בן השנתיים. נתתי לשוטר שעון יד כדי שיחזיר את הילד. הוא לקח את השעון ולא החזיר אלינו את הילד. הייתי במקום עם שלושת ילדיי. בִּתי הינדה הייתה שם עם בעלה, והם נשארו בחיים; אולם ילדם נלקח מהם. יומיים לאחר הרצח היינו עדיין במקום.

600 האנשים שנשארו בחיים נספרו מדי יום על ידי הנאצים, ואחר כך הועברו לגטו. שטחו של הגטו הוקטן. נמצאתי בחדר אחד עם דודי ועם משפחתו. דודי מנדל מליק היה מלישע [גלושא רבתא]. היינו כולנו באותו החדר במשך שלושה חודשים. בין הנמצאים היה גם בנו של מנדל, אהרון מליק. בִּתי יהודית, בעלה שלום קמינר ובנם הקטן היו במחבוא ליד לייזר קמינר. שלושה חודשים מאוחר יותר רצחו הגרמנים את היהודים האחרונים.

הגרמנים אמרו ליודנראט כי עליהם להפוך את קאמין-ק ל"יודנריין", כלומר ל"נקייה מיהודים". בנובמבר 1942 החלו 600 היהודים האחרונים שנותרו בחיים לרוץ ברחובות, והנאצים הרגו רבים מהם בזמן ניסיונם למלט את נפשם. אני וארבעת ילדיי - יהודית (עם בעלה ובנם בן החמש), בתי הינדה (עם בעלה), בתי ינטה ובתי הצעירה פרידה - היינו במקום מחבוא בביתו של דויד קוזאק. בתי יהודית, בעלה שלום קמינר ובנם אהרון היו אף הם באותו מקום מחבוא. היינו שם במשך שבועיים. לאחר מכן עזבנו את המקום. אחר כך הגיעו הגרמנים ומצאו את הינדה עם בעלה ובנם הקטן ואת פרידה. יחד עם בנותיי ינטה ויהודית מיהרנו לחזור למחבוא. שהינו שם במשך כמה ימים. יהודית יצאה החוצה בחשבה בלבה כי אולי תמצא מישהו שיוכל לומר לה לאן נלקחה משפחתנו.

יהודית יצאה החוצה ופגשה את יאנק ז'מינקובסקי. הוא ראה את יהודית לפני שהאיר היום וקרא לה "מליקובה", כלומר מליק - שם משפחתה לפני שנישאה. הוא שאל אותה: "מה את עושה?" היא שאלה אותו: "אולי ראית לאן לקחו את בעלי, בני ואחיותיי עם בעליהן?" הוא אמר שלא ידוע לו וכי יברר ככל שיוכל. "בואי אליי, אחביא אותך." היא אמרה לו: "אני נמצאת עם אִמי, אחותי ובִתו של פסח." לפסח הייתה מרכבה, ובה העביר נוסעים מתחנת הרכבת לעיירה; בדרך זו הרוויח למחייתו. יאנק אמר: "כולכם צריכים לבוא." עזבנו את המקום בחשֵכה. גדר הגטו הייתה גבוהה מאוד. היו אוקראינים שנכנסו לגטו וחפרו מתחת לגדר כדי שיוכלו לגנוב ולשדוד. יצאנו דרך הבורות האלה והלכנו לביתו של ז'מינקובסקי.

נשארנו בביתו שברחוב זסטביה במשך יומיים. אחר כך הוא לקח אותנו לבית גיסתו, אחות אשתו. בית גיסתו היה ישן והרוס. ישבנו במקום הנמצא מעל לתנור במשך כחצי שנה. ארבעתנו ישנו שם: יהודית, ינטה, צביה (בתו של פסח) ואני. אשתו של ז'מינקובסקי לא רצתה להחזיק בנו בביתה, ורצתה להשאיר אותנו לבדנו. התחלנו לבכות ושילמנו לה בדולרים, בזהב ובתכשיטים. לאחר מכן היא העבירה אותנו לבית של זלאטה וטון. היינו שם במשך יומיים.

בלילה, בעת הליכתנו מרחוב זסטביה לבית של זלאטה, ראינו את ביתנו; הוא היה הרוס לחלוטין. הגענו לבית של זלאטה, ואשתו של ז'מינקובסקי באה וצרחה עלינו. היא אמרה: "מדוע התחלתם אִתנו בכלל?" אך אנחנו לא רצינו ללכת לשום מקום אחר. אם היינו הולכות למקום אחר, בוודאי היו הורגים אותנו. השבנו: "תביאו את הגרמנים שיהרגו אותנו." אבל הם פחדו שיקרה להם משהו. לאשתו של ז'מינקובסקי הייתה אחות שגרה בחווה קטנה. ז'מינקובסקי נתן לגיסתו קמח, חמאה ומזון נוסף. אנחנו שילמנו לז'מינקובסקי כסף רב, דולרים וזהב, ונתנו לו בגדים שהיו לנו. נתנו לו כל מה שהיה לנו.

ביום ראשון לפני החשכה התחלנו ללכת. לבשנו בגדי איכרים. בדרך ראינו חיילים גרמנים ומשטרה גרמנית שחזרו מהיער לאחר חיפוש אחַר פרטיזנים. הם עברו לידנו, אך לא זיהו אותנו כיהודים. הלכנו כל הלילה ברגל, ורגליי החלו לכאוב. התקשיתי מאוד ללכת; התחננתי לילדים שימשיכו לבדם, וכך יגיעו למקום בלילה. אך הילדים לא רצו לעזוב אותי לבד, הם נשאו אותי בידיהם ובבוקר הגענו לחווה.

כולנו הגענו לבית של הגיסה. הלכנו לעליית הגג של הבית. נשארנו בעליית הגג במשך שישה חודשים. במשך חודשיים לא יכולתי ללכת. הגיסה הביאה לנו מזון לעליית הגג. נאסר עלינו לרדת מעליית הגג. פעם אחת יודס (יהודית), ינטה וצביה ירדו מעליית הגג, והלכנו בדרך החווה. הגיסה אמרה שה"גויים" ראו אותנו והכריחה אותנו לצאת החוצה. היה יום גשום, וישבנו ביער יום ולילה. הגיסה אמרה: "אם אף אחד לא יבוא לחפש אחריכם, אני אבוא ואקרא לכם לשוב." חלפו יום ולילה נוספים. אנחנו חיכינו שהיא תבוא לקחת אותנו, והיא לא עשתה זאת. אז אמרנו לעצמנו: "יהיה מה שיהיה."

החלטנו לחזור לביתה. לא יכולנו להישאר עוד ביער. היינו ספוגים כל כך במים עד שאפילו חוט אחד לא נשאר יבש. חזרנו לבית הגיסה, והיא אמרה: "הייתי מוכנה ללכת ולהחזיר אתכם." היא לא הרשתה לנו לחזור לעליית הגג הגדולה. נאלצנו להיכנס לעליית גג קטנה, כה קטנה עד שלא ניתן היה לשבת בה אלא רק לשכב. היינו חייבים לאכול בשכיבה. סבלנו במשך כמה ימים בעליית הגג הקטנה, ואחר כך היא הרשתה לנו לחזור לעליית הגג הגדולה.

יומיים לאחר מכן הגיעו פרטיזנים לביתה של הגיסה ורצו לקחת את הסוס שלה. היא ביקשה מהם: "בבקשה אל תקחו את הסוס." אחד הפרטיזנים - כך הבנו מדבריו שנשמעו היטב בעליית הגג - היה יהודי. ירדנו מעליית הגג ואמרנו לו: "בבקשה, אל תיקח ממנה את הסוס." הלכנו אל הפרטיזן, נישקנו את ידיו ואמרנו לו: "תציל אותנו." אמרנו לו כי אלו ימינו האחרונים באותו מקום. הוא אמר: "אני לא יכול לעזור לכם. גם אני יהודי. ישנו מפקד, ואנו חייבים לשאול אותו."

המפקד הסכים, והפרטיזן בא ולקח אותנו ליערות. ביערות ראינו יהודים רבים, וחשנו כי אנו יכולות לנשום אוויר נקי. מצבנו ביערות היה טוב בהרבה ממה שהיה לפני כן. בזמן שהיינו במחבוא חשבנו כי לא נותרו יותר יהודים בעולם. היינו ביערות במשך חצי שנה. היו צרות וחרדות רבות ביערות. הגרמנים נהגו להיכנס ליערות, ואנחנו נאלצנו לברוח. אחר כך עברנו ליערות אחרים וחזרנו ליערות שהיינו בהם בראשונה.