עדויות אחרות

רחל וינוקור (לבית פוגץ') ז"ל

נולדתי ב-1925 בעיירה קאמין-ק שבאזור לוצק. העיירה שלנו הייתה עיירת מחוז (פוביאט - POWIAT). בעיירה גרו כ-2500 יהודים. אבי, שמואל, היה קצב במקצועו. היו לי שני אחים ואחות. מה-1 בספטמבר 1939 זכורה לי הפצצה מהאוויר של הגרמנים ומבוכה גדולה שהשתררה בעיירה. בסוף החודש נכנסו הסובייטים, והחיים החלו להיות נורמליים ושקטים.

בשבועיים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה בין הגרמנים לסובייטים ב-1941 נעלם השלטון הסובייטי, והשלטון הגרמני טרם הוקם. האוקראינים הלאומנים (ה"זלנובצים") הרימו את ראשיהם, שדדו ובזזו את הרכוש היהודי ואף רצחו. ההורים שלי שלחו אותי יחד עם האח הצעיר למשפחה (סבא וסבתא) שגרה בכפר גלושא זוטא (MALA GLUSZA). הם פחדו מההפצצות ומהאוקראינים וחשבו כי בכפר יהיה יותר קל. בזמן הזה נרצח בן הדוד שלי, שמואל ווליניץ הי"ד. הוא היה גבר נאה וגבוה. בזמן הבריחה מהעיירה נתפס על ידי האוקראינים, והם רצחו אותו; כנראה חשבו אותו לאדם חשוב. בכפר היה גרוע יותר מאשר בעיירה. לא ישנו בבית, כי אם בשדה. נאלצנו לחזור לעיירה. בזמן הֵעדרנו נבזז ונשדד כל רכושנו בבית, ולא נותר בו דבר.

עם כניסת הגרמנים לקאמין-ק, כניסה שהשפיעה לטובה על התנהגות האוקראינים, החלו "לתפוס" אנשים לעבודות כפייה וכן נוצרו קשיים בהשגת מזון. שוב נסעתי לסבתא, והפעם עם אחי הבכור פנחס. עבדתי בסריגה והרווחתי. הייתי זריזה מאוד בעבודת הסריגה, והצלחתי לסיים לסרוג סוודר במשך ארבעה ימים. כל הסתיו עבדתי - בשעות היום ובערב, לאור עששית קטנה - ואת שכר עמלי שלחתי לבית הוריי שבעיירה. נזכרתי בספר שקראתי בצעירותי, "אוהל הדוד תום" ; הרושם החזק ביותר שנותר בזיכרוני היה הבריחה הטרגית של הכושית עם הילד דרך נהר: הקרח נסדק, והיה עליה לקפוץ ולדלג מגוש אחד לשני. האם אני לא עברתי אז משהו דומה? הייתה לי דודה שגרה בעיירה נובוגרודק (NOVO-GRUDEK), ושם רצחו מיד את כל הגברים; את הנשים והילדים העבירו לעיר פינסק הסמוכה. הסבא והסבתא שילמו לאיכר אחד, והלה נסע והעביר לכפר את הדודה יחד עם בנה בן השנתיים.

יום אחד התפרסמה דרישה מאת הגרמנים להתייצבותם של עשרים גברים לעבודות שונות בקאמין-ק. האנשים פחדו וחששו כי הם נשלחים אל מותם ולא התייצבו. הגיעה קבוצה של גרמנים ואוקראינים לחפש אחר הנעדרים. אז הם עצרו גם את זלמן ווליניץ (אחיו נהרג כמה חודשים לפני כן בקאמין-ק). אביו הציע את עצמו במקומו, אבל הם לא הסכימו לכך. למחרת היום הם רצחו את כל מי שעצרו. אפילו רצחו אז אישה ושתי בנותיה שבמקרה יצאו לרחוב באותו היום. אביו של זלמן נלקח לחפור את הבורות שנועדו לקברים. בעצמי ראיתי אותם בעבודתם. רצחו אז עשרים איש, ובהם גברים, נשים וילדים.

המשפחות הנותרות הוכרחו לעבור לקאמין-ק. אני ודודתי עם הילד ברחנו ליער סמוך, ושקענו בשלג שהיה עדיין מונח על הקרקע. נתקלנו בפולני אחד, והוא החליט להסגיר אותנו לידי הגרמנים. הדודה הייתה בהלם ולא יכלה להוציא מילה מהפה. אני דיברתי על מצפונו שאם אינו חס עלינו, עליו לרחם לפחות על הילד. זה כנראה השפיע עליו והוא עזב אותנו. הצלחנו לעבור את הלילה בביתה של אישה רוסית, ולמחרת היום החלטתי כי אינני נשארת יותר בכפר.

המשפחה מהכפר (סבא, סבתא, דודה ובנה), עברו לגור אצלנו בקאמין-ק. המצב היה קשה: רעב, מחלות ו"אקציות". התחלתי לעבוד בסריגה באיגוד של עבודת כפיים. היינו כחמישים נשים, חלקן צעירות. עיקר העבודה הייתה סריגה, וכן תפרנו עבור הגרמנים ומשפחותיהם: שמלות, צעיפים, מפות וגרביים.

מנהלת בית המלאכה הייתה אתל גולדשטיין ואני שימשתי כסגניתה. לעתים תכופות היינו מביאים עבודות גמורות לבתי הגרמנים. תמיד פחדנו ויראנו מפניהם, אם כי הם התנהגו כראוי. פעמים נתנו לנו חתיכת סבון לצורך רחיצת הצמר. תמיד שמחנו לכך, כי בדרך זו נשאר ברשותנו חלק מהסבון - מוצר שהיה נדיר בגטו. כל בוקר היינו יוצאים מהגטו לעבודה ושבים בערב. התשלום תמורת העבודה היה בכרטיסי מזון.

מדי פעם בוצעו אקציות ומספר היהודים פחת. באוגוסט 1942 בוצעה אקציה גדולה, ולמעלה ממחצית היהודים נרצחו. שטח הגטו הוקטן אף הוא בהתאם. המשפחה שלנו מצאה מחבוא בביתה של משפחת דרייצין. הדודה עם הילד לא יכלה להיות במחבוא, והסבא והסבתא נשארו עִמם. הם נרצחו יחד עם אנשי הגטו ב-10 באוגוסט 1942.

לאחר האקציה הגדולה הבנו שהסוף מתקרב. כל אחד חיפש לו פתח הצלה. מעטים הצליחו לרכוש נשק ולברוח ליערות. חלק מהיהודים חיפשו מקלט אצל הגויים, אולם הם סירבו לעזור - ולו גם בעד כסף. היו עוד סימנים לכך שהסוף מתקרב.

היה אצלנו בחור ממשפחת בֵּער (BER) ששימש מתורגמן אצל הגרמנים. לפני חיסול הגטו באו לעצור אותו בביתו. מכיוון שהוא לא נמצא, איימו לקחת את הוריו; לכן הוא יצא והתמסר לידיהם, והם רצחו אותו. הגיעו גם שמועות כי מחסלים את הגטאות בכל אזור ווהלין.