עדויות אחרות

אברהם ביבר

בערבו של ה-21 ביוני 1941 (היו אלה מוצאי שבת) השתוללנו במסיבה של צעירים לכבוד גמר שנת הלימודים. בארבע לפנות בוקר התעוררנו מרעש מטוסי הקרב והפצצות שהוטלו על העיירה. לא ידענו ולא הבנו מה קורה. רק מאוחר יותר, בשעות הצהריים, נמסר ברדיו על פלישת הגרמנים לשטח ברית-המועצות ועל הקרבות העזים המתנהלים לאורך כל הגבולות.

במשך יומיים גויסו הצעירים ונשלחו מזרחה. שמענו יריות תותחים ולא ידענו מה מתרחש בדיוק. בלילה, לאחר שלושה ימי קרבות, הסתלק השלטון הסובייטי מהעיירה. בבוקר שלמחרת, בהֶעְדֵר כל שלטון, הופיעו בעיירה אוקראינים חמושים. הם כינו את עצמם "ירוקים" (ז'לנובצי) והחלו בביזה ובשוד של המחסנים הממשלתיים; לאחר מכן עברו לבתי היהודים. הם השתוללו בעיירה במשך כשבוע ימים ונעזרו במקומיים. הם שדדו, בזזו, אנסו ואף רצחו שלושה יהודים. ייחלנו לבוא הגרמנים. כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות הופיעה יחידה גרמנית, "המליכה" שלטון אוקראיני מקומי והמשיכה בדרכה. "השלטון" היה על טהרת הלאומנים האוקראינים ומיד החל לגזור גזרות על היהודים: כל יהודי (גבר ואישה) מגיל חמש-עשרה ומעלה חויב לצאת לעבודות כפייה, כפי שנדרשו על ידי השלטון; הוטלה הגבלה על שהייה ותנועה מחוץ לעיר; אסור היה ללכת על מדרכות; חייבים היינו בנשיאת מגן-דוד על זרוע היד. אספקת הלחם צומצמה באופן חד ביותר למאתיים גרם לנפש ביום; הוטלו קנסות ועונשים שונים. היהודים נדרשו לבחור נציג שיקבל עבורם את כל הדרישות והגזרות. הנציג הנבחר היה שמואל ורבליה - סוחר לשעבר, אדם חופשי, נשוי עם שני ילדים. הוא השתדל למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר ובחר בצוות שסייע בידו לעשות את המוטל עליו. האוקראינים שגדלנו לצִדם החלו לגלות את פרצופם האמִתי, וכמובן לא הסתירו את שמחתם לאידנו. נאסר עליהם לסחור עם יהודים ואף להמשיך לרעות את הפרות של היהודים. לחלק גדול ממשפחות היהודים היו פרות, ואלה אפשרו להם לכלכל את המשפחות. גם למשפחתנו הייתה פרה. בעל המרעה היה אדם טוב, והוא התיר לנו לבוא לשטח המרעה שלו עם הפרה ובערב להחזירה לרפת שבעיירה. האחו היה במרחק של כארבעה קילומטרים מהעיירה.

ביום שישי, 22 באוגוסט 1941, יצאתי עם הפרה לאחו מוקדם בבוקר. בשעה עשר בא אבי אל האחו, וסיפר לי כי הגרמנים הגיעו לעיירה והם "חוטפים" גברים. אחת האחיות באה אליו לבית הכנסת והכריחה אותו לברוח אל מחוץ לעיר. הוא הצטרף אליי. לאחר כשעה הגיע אלינו עוד בחור יהודי ושמו איסר כשר. כך היינו כבר שלושה במלונה קטנה שהייתה בשטח. בשעת הצהריים הופיעו שני שוטרים אוקראינים עם נשק. הם הִכּו אותנו והובילו אותנו לעיירה; הייתה זו הלשנה של המקומיים. שאלו אותי לגילי, ואבא ענה כי אני בן 14. נתנו לי מכות וצרחו "הסתלק!". למזלי, הפקודה הייתה לעצור גברים בגילאי 15 עד 60. חזרתי למרעה. מובן שלא שבתי לביתי, ובאותו הלילה לנתי בשדה. הגרמנים הצליחו לעצור כמאה גברים, בעיקר צעירים; למחרת, יום שבת ה-23 באוגוסט 1941 (א' ר"ח אלול תש"א), הובילו אותם למקום הנמצא כמה קילומטרים מחוץ לעיר ורצחו אותם. זמן רב לא ידענו מה עלה בגורלם. על פי השמועות הם נלקחו לעבודות כפייה. ליושב-ראש הקהילה, שמואל ורבליה ז"ל, הציעו להישאר; אולם הוא סירב וענה כי ילך עם אנשי העיר שלשלומם הוא אחראי. אף הוא נלקח ונרצח.

שמונה ילדים התייתמו מאב. היינו צריכים לדאוג לקיום. אחותי שרה הייתה תופרת במקצועה; היא יצאה לכפרים ועבדה בתפירה אצל האוקראינים. היא קיבלה את שכרה בקמח, תפוחי אדמה, גריסים ומצרכי מזון אחרים, ואותם מסרה לנו. סימה, האחות הצעירה, התמחתה בסריגה ועבדה בכפרים בסריגת סוודרים, כפפות וגרביים מצמר כבשים; אף היא סייעה בפרנסת המשפחה. לאחר הקמת הגטו היה עלינו לצאת לעבודה בכל יום, ותמורת עבודתנו קיבלנו מאתיים גרם לחם ביום לנפש ומרק ממטבח ציבורי שהוקם על ידי הקהילה.

בסתיו 1941 מונה גביטסקומיסר (הממונה על הגביט). תחת שליטתו היו שלושה מחוזות: קאמין-ק, מורוצ'נו ולוביישוב. יחד אִתו הגיע צוות של אנשי ס"ס ואנשי ז'נדרמריה. האוקראינים שיתפו עִמם פעולה באופן מלא, ובייחוד בכל הנוגע ליהודים. כך חיינו בדוחק ובפחד במשך החורף של 1941–1942. באביב 1942 הורע המצב: החזית התרחקה מאִתנו בכאלף קילומטרים מזרחה, מנות הלחם הוקטנו, המטבח הציבורי נסגר והוחמר הפיקוח על שהייה מחוץ לעיר. בסוף מאי 1942 נתבשרנו על הקמת גטו מה-1 ביוני, ואליו היו צריכים לעבור כל היהודים מהעיירה ומהכפרים שבמחוז. בגטו רוכזו כשלושת אלפים נפשות.

נוסדו ארטֶלים (בתי-מלאכה), ובהם עבדנו עבור האוכלוסייה המקומית. הארטלים הוקמו לפי מקצועות: חייטים, צבעים, בנאים, מסגרים, פרוונים, סורגות, תופרות ועוד. אלה אשר לא שובצו בארטל נאלצו לצאת מדי יום לעבודות כלליות ופיזיות - בניית צריפים לשבויים סובייטים, פריקה והעמסה של קרונות רכבת, ניסור עצים, ניקיון כבישים ותיקונם ועוד. הארטלים נמצאו בבתים יהודיים מחוץ לגטו. בבוקר היינו יוצאים לעבודה דרך שער הגטו ובערב חוזרים. אני צורפתי לעבודה בארטל של פרוונים, והדבר אִפשר לנו מגע עם האוכלוסייה המקומית. ניתן היה להחליף דברי ערך שהיו ברשותנו, כמו גם בגדים וכסף, במזון שהברחנו לגטו.

הדבר נמשך עד לתחילת אוגוסט. בסופשבוע השני של חודש אוגוסט נתבשרנו כי ביום שני הקרוב, ה-10 באוגוסט, לא נצא לעבודה. כל תושבי הגטו נקראו להתרכז ליד השער עם חבילה שמשקלה לא יעלה על חמישה קילוגרמים; נאמר כי בגטו ייערך חיפוש יסודי, וכל מי שיימצא בגטו - דינו מוות. השמועות הלכו ופרחו, הבנו כי עומדת להתבצע "אקציה" או "טיהור". אולם נאמר לנו על ידי אנשי היודנראט כי לכל אלה העובדים במקום עבודה כלשהו אין ממה לחשוש, ובערב הם יחזרו לגטו עם כל בני משפחתם. כפי שנתברר לאחר מכן, הייתה זו הונאה של הגרמנים.

ביום שני בבוקר עזבנו את הגטו; ב"צעדת מוות" שנמשכה כמה קילומטרים צעדנו לעבר מחנה שבויים מגודר אשר נבנה ממול לבית העלמין היהודי. במצעד זה השתתפו כמעט כל תושבי הגטו, לרבות זקנים וחולים שהוסעו בעגלות. לצד המצעד הלכו שוטרים אוקראינים וכן גרמנים שהשגיחו עלינו. רק מעטים נותרו בגטו בכל מיני מקומות סתר (מלונות) שהוכנו מראש. במצעד הזה הלכו כשלושת אלפים איש - גברים ונשים, צעירים וזקנים, ילדים וטף. במקום הריכוז הבחנו כי מעבר לכביש, בבית העלמין היהודי, נכרו בורות גדולים. הבנו למי זה מיועד.

שהינו במקום תחת השמש הלוהטת עד לשעת הצהריים. בצהריים הגיע הגביטסקומיסר עם הפמליה שלו, והוכרז על התחלת חלוקת ה"שיינים". כל מי ששמו ייקרא, יקבל את השיין ויעבור לצד השני של השטח. החלה הקראת השמות לפי סדר האלף-בית. לפי שם המשפחה שלנו, ביבר, היינו בין הראשונים. חיש מהר התברר כי "שיינים" (אישורים) ניתנים אך ורק לאנשים בגילאי 16 עד 60. שלושת הילדים הקטנים במשפחתנו לא קיבלו שיינים. בשטח החלה מהומה. משפחות נקרעו ונפרדו - הורים מילדיהם וילדים מהוריהם. מסביב היו בכי ויללות. הורים סירבו להיפרד מילדיהם ונשארו עִמם. היו גם צעירים שלא הסכימו להיפרד מהוריהם המבוגרים ונשארו אִתם. בעלי האישורים רוכזו ונסגרו בתוך צריפים שהיו בשטח. כל השאר נצטוו להתפשט, הורצו ערומים לבורות בקבוצות בנות חמישים איש ונורו או אף נקברו חיים. כך נרצחו באותו היום כ-2400 אנשים - נשים וילדים, מבוגרים וטף. רק בערב הִרשו הגרמנים לבעלי ה"שיינים" לצאת מהצריפים, ואז גילינו את גודל הטרגדיה. לאחר יומיים ניתנה לנו הרשות לחזור לגטו שממדיו הוקטנו. היינו כ-600 איש. חזרנו לבתים אחרים ונאלצנו לצאת ביום המחרת לעבודה. כל האשליות שלנו להישאר בחיים נתבדו ונגוזו. החלה התארגנות של צעירים לרכוש נשק ולצאת ליערות.

בינתיים הגיע הסתיו והחורף התקרב. כמה קבוצות של צעירים (וצעירות) יצאו ליערות כדי לנסות ליצור קשר עם הפרטיזנים; הם הבטיחו כי ישובו לגטו כדי לקחת אִתם עוד אנשים. אולם לשווא. שום ידיעה לא הגיעה מהם. בערבו של ה-1 בנובמבר 1942 נפוצה בגטו השמועה כי הגיעו מרצחים מהעיר בריסק, ופירושו של דבר הוא כנראה חיסול הגטו. הגטו היה כמרקחה. בגטו הופיע הגביטסקומיסר, נפגש עם יושב-ראש היודנראט והרגיע אותו.

למחרת, לאחר לילה של חוסר שינה ושל מתח, יצאנו לעבודה בשעה עשר בבוקר. הגביטסקומיסר הגיע בליווי נציג היודנראט, עבר בארטלים (בתי המלאכה) ורשם שניים-שלושה שמות של המנהלים ושל בעלי המקצוע "המיוחדים". פירוש הדבר היה סופו של הגטו. מיד עם עזיבתו את אזור הארטלים החלה הבריחה מהעיירה, ממקומות העבודה ומהגטו. העיר הוקפה מיד בשוטרים אוקראינים, והם ירו בכל מי שניסה לעזוב את העיירה.

רצתי לגטו והודעתי לכל הנקרה בדרכי שעליו לברוח מיד כי זה הסוף. התלבשתי בבגדים ובמגפיים שאותם הכנתי מראש לשם בריחה. עזבתי את הגטו וחזרתי למקום העבודה. תכננתי לצאת את העיר בערב. לפנות ערב נצטוו כל היהודים שהיו מחוץ לגטו לחזור אליו. החלטתי לא לחזור. אולם לא יכולתי לברוח כי העיירה הייתה מוקפת בשוטרים אוקראינים ובגרמנים, והללו ירו בכל מי שניסה לברוח.

החלטתי למצוא מקום מסתור לכמה ימים, עד שתהיה לי הזדמנות לברוח. מצאתי מקום כזה בארובת הבית. זחלתי פנימה ונשארתי בארובה הזו שמונה ימים. לבסוף גילה אותי אוקראיני ושמו קדירה. הוא הודיעני כי הרגו את כולם, ויעץ לי לעזוב את המקום בלילה וללכת לכיוון נוויר לפי קווי הטלפון. קדירה הדריך אותי והביא לי חצי כיכר לחם, בצל ובקבוק מים. הלכתי במשך כל הלילה ולפנות בוקר הגעתי לפרשת דרכים של המושבה הפולנית מאלה גלושא (גלושא זוטא). זיהיתי את ביתו של פולני מוכר ודפקתי על החלון. האישה, שמה היה טרנוגורסקה, פתחה לי את הדלת ונתנה לי להיכנס לביתה. בעלה לא היה בבית כי הוא עבד מחוץ למושבה. הפולניה הסכימה שאשאר עד לבוא בעלה בסוף השבוע, ואז הוא ידריך אותי כיצד להגיע לנוויר – מרחק של 12 קילומטרים מהמושבה - מבלי להיתקל בתחנות המשטרה שבדרך.

בסופו של דבר, עם שובו של הבעל ובהשפעת בעלת הבית, הם הסכימו שאשאר אצלם לתקופה מסוימת. הובילו אותי לרפת, ושם התארגנתי בין ערֵמות התבן שבעליית הגג. פעם ביום הביאה לי האישה אוכל; היא הגישה לי אותו דרך חור בתקרת הרפת אשר שימשה גם כאסם. שהיתי במקום כארבעה חודשים. בינתיים נודע לבעלי הבית מפי פרטיזנים יהודים שביקרו במקום כי אחותי שרה נמצאת אִתם (בסתיו 1942 היא ברחה מהגטו). מובן כי ערכי עלה בעיני מציליי, וכך יכולתי להישאר במקום מחבואי עד לאביב 1943. החורף של 1942–1943 היה קשה מאוד, ואני הייתי כל הזמן בעליית הגג של הרפת בתנאים קשים מאוד.