עדויות מספרו של פנחס אורמלנד

יום שני כ"ב בחשוון תש"ג 2.11.42 - החיסול הסופי של הגטו

בלילה הזה, אור לכ"ב בחשוון (2.11.42) לא ישנו. לבושים היינו ומוכנים לדרך, כמו בני ישראל במצרים בליל השימורים. לאן נלך לא ידענו. כל אחד היה עם סודו וחשש מרעהו פן יגלנו. אבל דבר אחד היה ברור לכולנו: הסוף הולך ומתקרב. בארבע לפנות בוקר התפללנו. מישהו נזכר שהיום יום השנה למותו של הרב פרלין. החלטנו שאם יתנו לנו לצאת לעבודה, אז אלה שהולכים לעבודה ילכו, והנשארים יעשו "מניין" ויאמרו "קדיש" ותהילים.

בשש בבוקר נפתח השער וכל אחד הלך לעבודתו כבכל יום. נשמנו לרווחה. בעבודה הרגשנו טוב. לא היה פנאי לחשוב ולהאזין לסיפורים המזעזעים. השעות אחרי העבודה שהיינו בגטו היו לסיוט. בגטו היו 28 בתים עם בית המלון של גולדשטיין לשעבר, בניין בן שתי קומות. אשתי לא פעם הייתה אומרת לי: "טוב שאתה יוצא לעבודה. אני שמחה שאתה יוצא, אבל אני נשארת כאן עם כל הצרות". אמרתי לה, שגם היא צריכה קצת לעבוד. היא יכולה, אם תרצה, לעזור לדוד קלורמן במטבח, וכך תשמע פחות "חדשות".

אבל בימים "טרופים" היינו גם בעבודה ערים למתרחש סביבנו ובגטו. גם ביום זה עם כל היותנו עסוקים בעבודתנו לא שכחנו את החרב המתהפכת על ראשינו. בזמן העבודה בא אלי יענקל'ה כצמן, בנה של הניה ואמר לי שראה במו עיניו את אנשי הס"ס יושבים בקומה השנייה בביתו של הגביטסקומיסאר. כמו כן ראה את מכוניתם נסתרת במוסך. ביקשנו את לייבה זלצר, שעבד אתנו במרתף, שייגש לגטו ויבדוק את המצב. הוא הלך, ואחרי שעה קלה חזר ובשורות איוב בפיו. אי שקט בגטו. אנשים בורחים לכל הכיוונים. הגביטסקומיסאר מסתובב ורושם מחדש את העובדים בבתי המלאכה. הוא נכנס לכל סדנא ואומר, בערך, בזו הלשון: כאן, בסדנא של החייטים נשאר סנדר קורזש, וכאן בסדנת הסנדלרים נשאר נחמן מריידה וכו' וכו'. וכך הוא עובר מסדנא לסדנא ומודיע את שמות הנשארים.

לייבה הבטיחני, שגם אני ברשימה. הרשימה מכילה 83 יהודים. לשאלתי – ומה עם היתר (עדיין נשארו בגטו 629 מבוגרים ועשרים ושניים ילדים) – ענני – "אותם עומדים לחסל, ורק הפ"ג [83 בגימטריא] יישארו".

הבנו שאנו מתקרבים לאחד השלבים האחרונים בחיסול יהודי קאמין-ק. לבטח עוד ישאירו מספר קטן של יהודים לבצע כל מיני תפקידים מיוחדים הקשורים בחיסול הגטו ואחרי כן גם הם יחוסלו. ובכן, כנראה שאין ברירה, ויש לברוח! בשעות הצהריים התחילו יהודים אט אט להתחמק מהגטו דרך הגדר והתפזרו בכיוונים שונים. חיים כץ נשאר בחיים ופגשתיו במארס 1944. בתור פרטיזן התנקם יפה באויבי עמנו. הוא הכיר יפה את הסביבה וידע מי מהגויים עזר ליהודים ומי הרע להם, ועם רשעים רבים עשה חשבון נוקב וכיהן יפה מאוד בתפקיד "כהן צדק".

עם הישמע הצלצול להפסקת צהריים אמרתי ליוקל שאני הולך לשמוע מה נעשה בבית. בדרך ראיתי אנשים עוזבים את העיר, וכשראוני הולך אל הגטו התפלאו. גם שמאי מייסטל פגשני ואמר לי: "הכל, כנראה, עומד כעת להסתיים". הוא ראה את בתיה מדברת עם דוד קלורמן. נפרדתי משמאי והמשכתי בדרכי הביתה. והנה הולכת בתיה עם יענקל'ה וכד חמיצה בידה. היא הלכה כבר לקראתי. היא סיפרה לי שיענקל'ה לא נתן לה מנוח והפציר בה במפגיע ללכת לאיצ'ה (זאת אומרת אלי לעבודה) ובקול בכייני התחנן לפניה: "כולם בורחים ולמה את רוצה להישאר?"

סיכמתי עם בתיה שתחכה לי על יד בית המטבחיים עם יענקל'ה. נשמעה הצפירה, הסימן לסגירת מגרש העבודה והשוער חודז'ינסקי עמד על יד השער ולא רצה לתת לי לצאת. דחפתי את יוקל בכוח החוצה. הבנתי שאין לנו כבר מה להפסיד. דחפתי את השומר הצידה בכוח עד שנפל ויצאנו. פגשנו את בתיה במקום שקבענו. גם שמאי מייסטל ועוד יהודים אחדים היו שם ויצאנו לדרך בואך לכפרים אלבלה ומוסטישטש. השוער חודז'ינסקי הזעיק מיד את הגרמנים והודיעם שהיהודים בורחים. שני "פולקסדויטשה" [בני העם הגרמני] רדפו אחרינו וירו בכיווננו.

שמאי נשכב על הארץ, שלף את אקדחו וירה בגרמנים. הירייה הרתיעתם והם חזרו על עקבותיהם העירה מתוך חשש שנתקלו במארב של פרטיזנים וכך ניצלנו. נכנסנו ליער אוֹלבלה. שמאי פנה לכיוון ווטלה, ואנו – לכיוון מוסטישטש. ואם כי היה היום יפה מאוד וחם, הרי אנו רעדנו מקור ועינינו חשכו מרוב פחד וצער. והנה תופעה מוזרה. בהיותנו בגטו, הרגיש כל אחד אחריות קולקטיבית בחזקת ערבים ישראל זה לזה. לא כן היה ביער. כאן דאג כל אחד לעצמו וכל אחד נזהר מחברו פן יוודע מקום מחבואו.

Category: עדויות מספרו של פנחס אורמלנד