עדויות מספרו של פנחס אורמלנד

גם בארזים נפלה שלהבת

ליודנראט נוסף עוד מקום עבודה; בתי היהודים שנרצחו. ובכן נשלחו לגטו פועלים יהודים להוציא מהבתים את החפצים שנותרו. כל מה שנמצא נלקח והובא לגרמנים כדי שישלחו אחרי כן לגרמניה. העובדים היו צריכים לסדר ולמיין את החפצים שמצאו וכמו כן לנקות גם את הבתים ולהתקינם עבור הגרמנים, האוקראינים או הפולנים. הרבה קופצים היו לעבודה זו. רבים נכנסו לבתים האלה "רזים" ויצאו מהם "שמנים"; לבושים חולצות, מכנסיים ובגדים אחרים. היו גם כאלה שהצליחו ומצאו דברי ערך ודולארים. אף פעם לא הסכמתי ללכת לבתים האלה. בעיניי היו הבתים האלה כבוכים על מות בעליהם – כל אבן וכל לבנה זעקו אליי מהקירות העומדים כאבלים. וכשנודע לי שאחד מחבריי "נהנה מההפקר" - הזדעזעתי. על משכבי בלילות, כשנדדה שנתי, חשבתי על כל מה שכעת קרה ליהודים ועל מהלך מחשבותיהם. מי יכול היה לתאר לעצמו שיהודים כשרים וטובים ישתנו באופן קוטבי כזה?

נוסף על התנהגותו של חברי שכה הטרידתני, באה גם השיחה עם חבר אחר שהשתייך למחתרת, שממש זעזעתני עד היסוד. אני אישית הייתי כמעט מיואש, אם כי השתדלתי לעודד את רעייתי, בני אחיותיי וכל מי שבא איתי בשיחה. לא פעם קינאתי במתים. התאמצתי בכל כוחותיי לשמור על הרהוריי בעומק לבי ולא להוציאם החוצה. אליי, כאיש שידע לשמור סוד וכבנאי מומחה, פנו בעניין התקנת מחבואים ולהיוועץ איתי ממי להיזהר ועל מי אפשר לסמוך.

אנשים שהיו מעורבים בענייני המחתרת פנו אליי לא פעם שאצטרף אליהם, ואם כי מסיבות משפחתיות לא הצטרפתי אליהם, הרי כמיטב יכולתי עזרתי להם בעצה ובתושייה. מעניין שבראש ארגון המחתרת בעירנו עמד ראש היודנראט. המחתרת הזאת התחילה להתארגן במיוחד אחרי השחיטה הגדולה ב-10 באוגוסט 1942. רוב חברי היודנראט גם כן נהרגו וביניהם יעקב יצחק קלורמן. רק אחדים נשארו בחיים, ולא נשאר להם כעת הרבה לעשות. פרשת הקנסות כמעט נגמרה, כי כבר לא היה מה לתת לגרמנים, ובעניין חלוקת המנה של מאה גרם לחם טיפל המטבח, והממונה עליו היה דוד קלורמן.

חברי המחתרת היו מאוד מעונינים שאצטרף אליהם ופעם אחת בא אלי אחד מהם ואמר לי: "יש לנו שלושה רובים ואנו רוצים שתצטרף אלינו. הלא עבדנו פעם יחד בעצים ומהקבוצה הזאת נשארו בודדים (גבל חיים, אליעזר דקטר, חיים כץ, אביגדור כשר, פנחס אורמלנד). איננו דורשים ממך שום דבר, ובלבד שתצטרף אלינו."

"ומה יהיה עם אשתי ועם שני בני אחיותיי שאנו להם כהורים?". מה נדהמתי כשהשיב לי בזו הלשון: "מי כעת שם לב למשפחתו? כל אחד דואג לעצמו!" אמרתי לו: "ידידי, משתומם אני עליך; הלא רק לפני שבועות אחדים דיברת איתי אחרת. אמרת שהנך מוכן להקריב את חייך בעד בתך" (הייתה לו בת יפהפייה, היא נהרגה ביחד עם אמה בעשרה באוגוסט) – "אמנם זה נכון. אז אמרתי את הדברים האלה, ועכשיו אני מדבר אחרת. השתניתי מאז, אני לגמרי אחר" – ענה לי והמשיך: "הלא בעצמך קראת את הפתק שהשאיר ילד בן עשר". הוא לא חתם את שמו על הפתק. השוטר האוקראיני מהכפר יקושי על יד רטנה הביא את הפתק – פיסת נייר של שק מלט, ועליה כתוב: "יודעים אנחנו היטב לאן אנו הולכים. אתם, הנשארים בחיים – אנא, אל תשכחו לקחת נקם בעד דמנו הצעיר!"

- "ובכן, פנחס, עכשיו הזמן – אין מה להפסיד, צריך להזדרז פן נאחר!" נימוקיו היו אמנם די סבירים, אבל החלטתי הייתה נחושה – לא לנטוש את המשפחה, ואמרתי לו: "הכל ידוע ומובן, אבל לא אוכל לעזוב את משפחתי. פעם עשיתי משגה גורלי שנתתי לילדים ללכת. בכל זאת אמור נא לי מה היא הסיסמה. אולי נוכל אי פעם להיפגש בשעת הצורך!" על כל פנים, דבר אחד היה ברור לכולנו: לא נלך לאקציות הבאות ככבשים לטבח. התוכניות והקומבינציות של הגרמנים כבר ידועות לנו היטב!

Category: עדויות מספרו של פנחס אורמלנד