עדויות מספרו של פנחס אורמלנד

יום שני, עשרה באוגוסט 1942 (כ"ז מנחם-אב תש"ב)

שש בבוקר. הפקודה ניתנה – על כל היהודים להתייצב על יד השער ללא כל מטען. הגענו לשער. מסביבנו שרצו שוטרים גרמנים ואוקראינים מכל הסביבה. את הזקנים ביותר העלו על העגלה של היודנראט, וביניהם גם את אבי. משום מה לא נראה לי הדבר. הורדתי את אבי מהעגלה ויעצתי לו שילך אתנו, ומה שיהיה עם כולנו יהיה גם איתו.

ושוב פקודה: "להסתדר בשישיות!" וכשראו, שמספר היוצאים את הגטו הוא די גדול, נסגר השער והיתר נשארו בגטו. אנחנו, שהיינו הראשונים כבר מחוץ לגטו, אמרנו בלבנו: "דבר דומה קרה גם בקובל. מחצית הגטו נשארו בחיים לפרק זמן קצר!" היינו נבוכים. מחשבות ממחשבות שונות התרוצצו במוחותינו. יש ורצינו לברוח, אבל מיד הבנו שאין לאן לברוח; ואם אפילו נברח – מה יהיה על ילדינו, איך אפשר לעזבם לנפשם?! הרעש היה איום וקורע לב. הילדים בכו, האמהות התייפחו. עמדנו אובדי עצות. אשתו של לייבל בריש סחבה חבילה וגם שני ילדים קטנים. לקחתי ממנה את החבילה כדי להקל על סבלה.

ובני אמר לי: "מוטב, אבא, שתיקח ממנה את הילד!" לאבי היה קשה ללכת ויוקל תמך בו לכל הדרך. לבסוף הגענו לכיכר הבכא [הבכי]. סביב הגדר ישבו האוקראינים, ונשקם בידם. חצינו את הכביש והנה על יד בית הקברות לפני עינינו נתגלה מראה איום: בורות – קברים רחבים וארוכים, עמוקים, לועיהם פתוחים, כאילו מוכנים לנו ומחכים לבואנו ומזמינים אותנו להיות מוכנים להיות טרף למו ועוד לא די בהם, ועומדים אנשים וחופרים.

בני שוב הגיב במימרה קצרה וחותכת: "אבא, מדוע חופרים בורות?" מעין אותה השאלה עתיקת היומין, הנה העצים ואיה השה לעולה . שתקתי. וכי מה היה לי לענות לו. ושוב נפלה שאלה: "אבא, מדוע אינך אומר לי לברוח ולהתחבא?" ואני – שותק ומעיי בי מתהפכים מרוב פחד ואימה. וכי מצבנו אינו קשה כעת ממצבם של אברהם ויצחק בדרכם להר המוריה? וכי גם כעת יופיע האיל במקום בני? אחרי פרק זמן קצר הגיעה קבוצה שנייה של יהודים, אלה שנותרו בגטו. אבי קראני בלחש שאגש אליו. והוא שאלני: "האם גם יעקב מייסטל ביניהם?" "כן!" – עניתיו - "וכי מה לך לדעת את זאת?" "סבורני שיהיה טוב" – אמר לי אבי - "מן הסתם יודע שמאי מייסטל שלא יקרה כלום, אם הוא נתן ליעקב לבוא לכאן."

השער נפתח שוב ומביאים מבית החולים את החולים. ביניהם הייתה גם ראדל קימל. היא שוטטה איתי דקות אחדות ואמרה לי שישנן שמועות שעוד מעט יתחילו לחלק "אישורים". כל הקשישים התרכזו סביב אבי, וביניהם גם יצחק קלורמן. כולם רצו לשמוע דברי עידוד מפי אבי. ר' יעקב יצחק פנה אליו בשאלה: "מה יהיה, הלא כורים קברים?" אבי, כדרכו, ענה לו בביטחון מלא: "ישועת ה' כהרף עין, הבה נתכונן לניסיון האחרון!" כולם הסכימו איתו והתחילו ב"ווידוי", אבל לצערנו הרב נשארו שערי השמיים נעולים. בדיוק בשעה שתיים התחילו לחלק "אישורים" לכל הכשירים לעבודה. הילדים והמבוגרים לא נכללו בין המקבלים. מה דלה היא שפת אנוש לתאר את התמונה שראו עיניי! רבים חוטפים "אישורים" של אחרים ורצים ל"צד החיים" (כך נקרא הצד בו התרכזו ה"מאושרים" – תרתי משמע - בעלי האישורים, שראו את עצמם מאושרים, כי נשארו בחיים).

והנה נפתח שער הגטו ובנה של זינקה עם שני ילדיו של חיים לייזרוק מופיעים. בין היתר, גם הם נהרגו. יקיריי צמודים אלי, ואני צמוד אליהם. אוחז אני ביד בני, ואשתי ביד ביתנו. אבי ואחותי עומדים על ידי, ואבי לוחש לי: "הקשב היטב, אולי קוראים כבר אתכם!". אליבא דאמת לא היה לי כל רצון לקחת את האישור. מה ערכו של אישור כזה אם אשאר לבדי בחיים? אפסה כל תקווה. צריך ללכת עם כולם. הכל הולך ונגמר. חסל קרבן העם היהודי בגלות פולין! מעיניה של בתיה הרגשתי שהיא תמימת דעים איתי – ללכת יחד עם הילדים. והנה נשמע השם "מייטה אורמלנד!". זוהי אחייניתי. עוד טרם הספיקה מייטה לגשת לשולחן ולקבל את אישורה התפרצה נערה וחטפה את האישור.

הכיכר נראתה מרחוק כשטח עליו השתלט נחיל נמלים בתנועה. הכל דוחקים ונדחקים מתוך מתיחות וחוסר סבלנות. השולחן, עליו כרטיסי העבודה, היה לאבן שואבת, שכולם נמשכים אליו. אוזני המצטופפים כאפרכסות. מפחדים חס וחלילה להחמיץ את הרגע המאושר, בו ייקראו לקבל את כרטיס החיים. והנה מגיע לאוזני צליל שמי "פנחס אורמלנד" ואחריו "בתיה אורמלנד, שלמה אורמלנד ורוזה אורמלנד" (אחייני ואחייניתי).

לקחתי את אישורי וגם אישורו של שלמה ושל רוזה ומצרף אליהם גם את בני יונה ואת בתי גיטה'לה וביחד עם בתיה אנו צועדים ל"צד הניצולים". התקווה והייאוש משמשים אצלנו בערבובייה. הבאמת ניצלנו כולנו? פתאום זינק לקראתנו מפקד המשטרה המקומית יאשקה ו"חטף" את בננו יונה ואת בתנו גיטה'לה ואמר בחמה שפוכה: "הרי אני מכיר אתכם, לא תצליחו לסדרני" ובכוח סחבם אל הצד שמנגד. בתיה רצתה ללכת אתם יחד, אבל השוטר דחפה באכזריות ובכוח, הכה בה נמרצות עד שאיבדה את הכרתה ודחפה ל"צד החיים" והילדים ל"צד הנידונים למוות".

אנחנו "המאושרים" כביכול, הוכנסנו לצריפים שהוקמו בזמנו על הכיכר, שהיו למעשה בקתות עפר. דמינו לצאן במכלאה, התלויות ברצונו של רועה; ברצותו משחררן ומוציאן החוצה וברצותו מחזיקן סגורות וכלואות. שוטר עם מקלע שמר עלינו, ולכל מי שניסה להתקרב לדלתות הבקתות חילק מכות אכזריות ביד נדיבה במוט ברזל. הצעקות והבכי יכלו לזעזע אפילו את לב השטן אבל לא את ליבות החיות הגרמניות והאוקראיניות. כשש מאות היינו בתוך "המכלאות" האלה. היתר, כאלפיים ושמונה מאות קשישים וילדים נשארו במגרש. ביניהם גם 130 צוענים.

הם נצטוו להתפשט ולעמוד ערומים כביום היוולדם. קבוצות בנות 50 איש הושלכו לשני בורות קבר ענקיים שהוכנו מראש באורך של 60 מטרים וברוחב של 40 מטרים בערך. על יד הבורות עמדו שני גרמנים לבושי סינורים לבנים וניצחו על ה"טקס" והקפידו שמספר הנכנסים לבור יהיה גדול ככל האפשר. וכשהכל כבר היה "בסדר" לפי "הטעם הגרמני הטוב" נסוגו אחור וציוו על השוטרים לירות. הנשים הגרמניות האורחות, שהגיעו במיוחד ל"חג" הזה, עמדו וצילמו את המראה מרהיב העין, למען תוכלנה אחרי כן לקשט את אלבומיהן המשפחתיים בתמונות "מרגשות" אלה. להרג ההמוני הזה הובאו גם יהודי לישה [גלושא רבתא], כי מספרם היה מועט. סוף סוף הייתה מכונת הרצח הגרמנית יעילה מאוד וחסכונית בהוצאות כספיות.

ואנו, ישבנו בבקתות רועדים מקור ונחנקים מחוסר אוויר (והרי כל זה היה בעיצומו של הקיץ!) ושומעים את כל המתרחש סביבנו. הבקתה, בה היינו, ואתנו יחד כשלוש מאות איש ואישה, הייתה חצייה באדמה ואורכה היה 25 מטרים. היריות והצעקות התחרו אלה באלה עד שלבסוף השתררה דומיית מוות על קברותיהם של יהודי קאמין-ק. היום המר והנמהר הזה נחרט כל כך בזיכרוני שאף פעם בחיי לא אשכחהו. כולנו היינו כמוכי הלם. צעקנו ותלשנו את שערותינו ומצפוננו הציק לנו: "האיך יכולנו לעזוב את ילדינו-מחמדינו?" שאלות נוקבות חתכו את מוחותינו כאזמל בבשר חי, אבל מענה להן לא מצאנו. כולנו היינו אבלים ולא היה אף אחד שיוכל לנחמנו.

Category: עדויות מספרו של פנחס אורמלנד