העיירה בוערת - הכיבוש הנאצי, הגטו ורצח היהודים

חיסול הגטו

לאחר האקציה הזאת, אקציה שנִסְפּו בה רוב יהודי המקום, החלו הנשארים בהתארגנות לבריחה וללחימה ביערות. רווחו שמועות על נוכחות של פרטיזנים ביערות, ואף נודע על קרבות שהיו בינם לבין הגרמנים. אולם כדי להצטרף לפרטיזנים היה צורך בנשק, ואותו היה קשה מאוד להשיג. מוכרי הנשק דרשו תמורתו דולרים וזהב, ואלה נמצאו ברשותם של מעטים בלבד. עצם החיפוש אחר נשק סיכן את חיי היהודים, וזאת מחשש שהגרמנים יֵדעו על כך ויקדימו לרצוח את היהודים. ארבעה בחורים ובחורה אחת יצאו ליערות כדי ליצור קשר עם הפרטיזנים, אולם לא נודע מה עלה בגורלם. על פי השמועות הראשונות מהיערות לא קיבלו הפרטיזנים יהודים לשורותיהם, והדבר הגביר את הייאוש.

החורף התקרב. בערבו של יום ראשון, ה-1 בנובמבר 1942, קמה בהלה בגטו. אנשים טענו כי ראו מכונית, ובה היו גרמנים מברסט-ליטובסק. היו אלה אנשי הגסטפו שבאו למקום. הגטו היה כמרקחה. נפוצו שמועות כי בכוונת הגרמנים לחסל לחלוטין את הגטו. בתשע בערב נודע כי הגביטסקומיסר הגיע לגטו ונכנס לביתו של ראש היודנראט, דוד בר. הגביטסקומיסר עזב את הגטו לאחר כמחצית השעה, ואז יצא דוד בר והודיע לאנשים כי הגביטסקומיסר הבטיח לו שלא יאונה כל רע לגטו וכולם יֵצאו לעבודה כרגיל. האנשים התפזרו לבתיהם, אולם ליתר ביטחון הם הציבו זקיפים על חומת הגטו. עם שחר יצאו לעבודה ובלבם קיננה חרדה. בשעה עשר בבוקר נודע כי הגביטסקומיסר עובר בין הארטלים (בתי המלאכה) ורושם את שמותיהם של שניים-שלושה מהעובדים בכל ארטל, אלה שהיו בעלי המקצוע המעולים ביותר שם. כולם הבינו כי פירוש הדבר הוא רציחת השאר וחיסולו הסופי של הגטו; רק בודדים יישארו בחיים לתקופה קצרה לשם ניצולם לטובת הרייך הגרמני. באותה העת נמצאו הארטלים מחוץ לגטו, באזור שהיה יהודי לפני הקמת הגטו. אברהם ביבר רץ לגטו, הצטייד בפרווה ובמגפיים (כדי לברוח ליער) ונטל עמו סכין; אחר כך חזר למקום עבודתו בארטל. בצהריים הבינו האנשים כי מדובר בחיסול סופי, וכל אחד נמלט על נפשו. שוטרים הוצבו במבואות העיירה ופתחו באש על כל מי שניסה להימלט. רבים נהרגו בדרכים. עשרות הצליחו לברוח לכיוון היערות. חלק מהאנשים שלא הצליחו לברוח חזרו בערב לגטו, ובמהלך הלילה ניסו שוב לברוח והצליחו.

כמחצית מ-600 הנותרים לאחר האקציה הראשונה ברחו ליערות. השאר הובלו לבורות ביום המחרת, ה-3 בנובמבר 1942 (כ"ג בחשוון תש"ג), ונרצחו ביריות. כך חוסל גטו "העובדים המועילים" בקאמין-ק. בחורף 1942–1943 נרצחו רוב הבורחים ליערות בידי קבוצות פראיות של פרטיזנים ואוקראינים או מתו מקור ומרעב. חלק מהבורחים, כמאה צעירים, הצטרפו בהמשך ליחידות הפרטיזניות הסובייטיות וליחידות הפולניות הפרו-סובייטיות .

באזורים שהגרמנים כבשו מידי רוסיה הסובייטית ב-1941 היה התכנון לקראת "הפיתרון הסופי" שונה מאשר בשטחים שהם כבשו מידי פולין ב-1939. רצח היהודים היה מבוסס על שני שלבים עיקריים: השלב הראשון כלל רציחות אקראיות, רציחות שנועדו לשבור את כוח ההתנגדות של היהודים ולהכין אותם להשמדה מבחינה פסיכולוגית. השלב השני כלל שתי אקציות - באקציה הראשונה הושמד כל "העורף התומך", כלומר אימהות, אבות, נשים וילדים; נותרו רק הצעירים, "המועילים". לבסוף, באקציה השנייה, נרצחו גם הם. הגרמנים לא התקשו במציאת שותפים פעילים לרצח העם היהודי. האוקראינים, שכניהם של היהודים מדורי דורות, סייעו לגרמנים ככל שיכלו. אם באזורי כיבוש אחרים נאלצו הגרמנים להשתמש בתירוצים שונים כדי לעקור את האוכלוסייה היהודית מסביבתה הטבעית ולהובילה למחנות, הרי שבאוקראינה ובביילורוסיה נרצחו היהודים בגלוי ובעזרת המקומיים (רְאוּ להלן).