העיירה בוערת - הכיבוש הנאצי, הגטו ורצח היהודים

האקציה הראשונה

בתחילת אוגוסט 1942 נפוצו שמועות על "אקציה" הצפויה בגטו. ייתכן כי רק אנשי היודנראט ידעו מה יהיה היקפה האמיתי של האקציה. השמועות טענו כי הוכנו רשימות מפורטות ולפיהן נגזרו הגורלות. אנשי היודנראט עצמם הכחישו שמועות אלה. ביום ראשון, כ"ו באב תש"ב, הורגשה מתיחות בגטו. היהודים הכינו את חפצי הערך המעטים שנותרו להם וארזו אותם. לעבודה לא יצאו באותו יום. עם אור השחר התברר כי הגטו כולו מוקף גרמנים ואוקראינים חמושים.

ב-כ"ז באב תש"ב (10 באוגוסט 1942) נצטוו כל יהודי הגטו להתרכז במקום אחד. בשמונה בבוקר הוכרז על עזיבת הגטו על ידי כל התושבים ועל העברתם אל מחוץ לעיירה, לצריפים שהיהודים בנו אותם במו ידיהם בחורף שעבר. ההמון צעד מרחוב קובל אל עבר בית הקברות היהודי. מימין, על גבעה נמוכה, נמצא המבצר ובו משכן הגסטפו. אחר כך חצה ההמון את נהר הציר שעבר במרכז העיירה ואת הדרך לבריסק. וכך תיאר אברהם ביבר, עד ראייה למאורעות, את "מסע המוות" הזה: "...והנה עומד לנגד עיניי גם כיום קטע מהמסע הזה. הולכות משפחות ענפות, עשירים ואביונים, תלמידי חכמים ופשוטי עם - כולם כאחד, התרמיל ביד או על השכם, נעים בקצב אטי עם הזרם אל הבלתי נודע... את השיירה סוגרות עגלות עמוסות זקנים וחולים, שלא היה ביכולתם לצעוד בשורות. משני צדי הדרך שמרו הגרמנים והאוקראינים לבל יתחמק איש מהשורות, ונוסף עליהם - ילדי הרחוב הנוצרים ושכנינו האוקראינים והפולנים, שרגשי הסיפוק וההנאה העבירום על דעתם ממש..." .

ההליכה נמשכה כשעה וחצי. מגרש הצריפים היה מוקף גדר עץ גבוהה, ומעל לגדר ישבו זקיפים חמושים. בשטח בית הקברות היהודי נכרו בורות גדולים. בסביבות השעה אחת בצהריים נפוצה השמועה כי הגביטסקומיסר בא. האנשים רוכזו במקום אחד במגרש, והוכרז על חלוקת תעודות ("שיינים") לאנשים; מי שקיבל אותן נחשב ל"מועיל" וחייו ניצלו, לפחות באופן זמני. התברר כי אין כלל תעודות עבור ילדים בני פחות מ-15, וכי נגזר עליהם למות. משפחות נקרעו, ובקהל נאבקו על הזכות להגיע לבמה ולקבל את התעודה לחיים. אימהות יהודיות שקיבלו תעודות כאלה, בעת שהחיים נלקחו מילדיהן, קרעו את ה"שיינים" לעיני הגביטסקומיסר והקהל, ובכך גזרו על עצמן מיתה עם ילדיהן. עם תחילת הסלקציה יצאה אשתו של מוטל סטריר מתוך ההמון, ירקה בפניו של הגרמני שעמד מולה והטיחה לעומתו: "המפלה שלך בוא תבוא!" .

אברהם ביבר תיאר את המהפך בהתנהגותו של ר' יעקב יצחק קלורמן, חבר היודנראט. בנו לֶמָה היה מאנשי 'השומר הצעיר', עזב את העיירה, עלה לארץ-ישראל והתיישב בקיבוץ נגבה. האב השתייך ל'אגודת ישראל' והתנגד לדרך שהלך בה בנו, ולאחר עליית הבן נשאר בעיירה עם ארבעת נכדיו. לפני הרצח אמר האב: "עכשיו אני רואה שבני למה צדק" . במלחמת העצמאות נפל למה בקרב על נגבה נגד הצבא המצרי.

אוקראיני אחד קיבל קילוגרם סוכר ושני קילוגרמים מלח תמורת כל יהודי שהסגיר. הוא הוציא את שני בניו של חיים לייזרוק שעבדו אצלו כרועי צאן, מרדכי בן השתים-עשרה ועקיבא בן העשר, הִכּה אותם עד זוב דם והביא אותם למקום ההרג. ברצח היהודים בעיירה נרצחו הוריו של חיים לייזרוק - איסר ולאה, בניו, אחותו ויטל עם בעלה משה ובִתם סוניה, ופישל בן אחותו רוזה. חיים עצמו גויס לצבא הרוסי והרחיק לכת עד לאוזבקיסטן. רק לאחר המלחמה נודע לו גודל האסון. אחיו יעקב נפצע ומת מפצעיו בעת שהיה ביערות עם הפרטיזנים. רייזל אחותו, בעלה וילדיהם נרצחו על ידי פרטיזנים. מכל המשפחה הגדולה נותרו לאחר המלחמה רק הוא ואחיו פישל .

האנשים במגרש הוכו והצטוו להתפשט. ערומים ומוכים באכזריות הם נאלצו לרוץ לבורות בקבוצות בנות חמישים איש. שם הם נורו או נזרקו חיים לקבר. בקבר אחים זה נקברו גם יהודי הכפרים שהובאו באותו יום. כ-2,400 מיהודי קאמין-ק והכפרים שבסביבתה הובלו לבורות ונרצחו. עם היהודים נרצחו ונקברו גם 150 צוענים . 600 צעירים לערך מתוך כ-3,000 יהודי הגטו הצליחו לקבל את ה"שיינים" ונכלאו בתוך הצריפים. הגביטסקומיסר עצמו הוציא כחמישים אנשים נוספים משורות המוות, והללו סיפרו לצעירים שנותרו בחיים על אודות שאירע.

לאחר כארבע שעות בצריפים הוצאו הנותרים החוצה ומצאו מגרש ריק ועזוב. בשטח נותרו רק ערמות של בגדים. כמה צעירים מההמון ניסו לעורר את השאר לתקוף את השומרים ולברוח ליערות, אך הם נתקלו בייאוש ובאדישות.

לאחר יומיים של שהייה במגרש הורשו הנותרים לחזור לגטו. שטח הגטו צומצם לשליש. בגטו הם מצאו כמה משפחות שהצליחו להסתתר בזמן האקציה. אלה היו המשפחות היחידות שנותרו שלמות. למחרת יצאו כולם לעבודה. פינוי הגטו ומכירת חפצי הנרצחים לאוכלוסייה הנוצרית נוספו לשאר העבודות; המוני נוצרים התנפלו וחטפו מכל הבא ליד.

החלו להגיע שמועות על חיסול סופי של כל הגטאות באוקראינה המערבית. היהודים חשו כי טבעת ההשמדה הלכה והתהדקה סביבם. לעתים הם ישנו בבגדיהם והציבו תצפיות מסביב לגטו כדי לדעת אם הסוף קרב.