העיירה בוערת - הכיבוש הנאצי, הגטו ורצח היהודים

מבוא

בבוקר יום ראשון, ה-22 ביוני 1941, בשעה ארבע לפנות בוקר, נשמעו התפוצצויות אדירות בקאמין-ק. מטוסים מנמיכי טוס ירו ממקלעיהם על רחובות העיירה. גרמניה הנאצית פתחה בהתקפה רבתי לאורך כל גבולה עם ברית-המועצות. פצצה במשקל חצי טונה התפוצצה ברחוב קובל באמצע הכביש, בדרך לתחנת הרכבת, ויצרה מכתש בעומק של עשרים מטרים. פצצה קטנה יותר נפלה על בנייני מוסדות בעיירה, וגרמה למותם של שבעה אנשים. בעיירה קמה מהומה רבתי. בשידורי הרדיו בעשר בבוקר כבר נודע בוודאות כי המלחמה פרצה, הגרמנים חצו את הגבול והפרו את ההסכם בצורה בוגדנית ביותר.

עם השידור החלו להגיע צווי גיוס והעיירה התרוקנה מגברים. כמה מאות אנשים גויסו לטיפול בסוסים, כי צריך היה להוליכם לקייב. הגרמנים התקדמו מזרחה במהירות הבזק, ובבוקר ה-22 ביוני נפלה בידיהם בריסק. כל "גדולי העיר", נושאי המשרות ומפקדי המשטרה, וגם כמה קבוצות מאנשי העיירה, ברחו מזרחה. בליל שישי, ה-28 ביוני, נפלה העיר קובל. הכוחות הסובייטיים נסוגו ממנה ללא קרב .

ב-25 ביוני 1941, היום הרביעי לפלישת גרמניה לברית-המועצות, עזבו אחרוני החיילים הסובייטים את קאמין-ק והעיירה נשארה ללא שלטון עד ל-6 ביולי. בעיירה התארגנו ועד מקומי של אוקראינים ומיליציה אוקראינית, ואחר כך הוקמה גם מועצה מקומית. האוכלוסייה הכפרית בזזה את מחסני הממשלה, ואחר כך את בתי היהודים. במשך שבוע נשים נאנסו, אנשים הוכו ובתים נשדדו ונהרסו. אוקראינים מבני המקום ומכפרי הסביבה ערכו פוגרום ב-28 ביוני, ובמהלכו הם שדדו רכוש יהודי ורצחו שני יהודים . סיור צבאי גרמני הזדמן לעיירה, אנשיו מינו מפקד משטרה ושוטרים אוקראינים ועזבו את המקום. בכיכר העיירה נערך טקס, ובו השתתפו גם נציגי היהודים; הם קיבלו את הגרמנים בלחם ומלח המסמלים כריתת ברית. הגרמנים מסרו את השלטון בעיר לידיו של הוועד האוקראיני. בסיום האסֵפה הוצאו להורג באמצע הכיכר שלושה קומוניסטים אוקראינים.

הגרמנים עזבו את המקום ולקחו עִמם בחור יהודי אחד, בחור שהואשם כי בשעתו היה חבר ה'קומסומול'. במרחק של 12 קילומטרים מהעיר הם הרגו את הצעיר. כאשר נודע הדבר בעיירה, הלכו למקום הרצח שני יהודים - אברהם יעקב בורשטיין ואהרון שוסטר - לקחו משם את הצעיר ההרוג והביאוהו לקבורה.

בעיירה הוקם ועד יהודי, ומתפקידו היה לקיים קשר עם הוועד הנוצרי ולספק את דרישותיו. שמואל ורבליה, עסקן מסור ומקובל, נבחר ליושב-ראש הוועד. הוועד הזמני כיהן במשך כשלושה חודשים, מה-6 ביולי ועד ל-6 באוקטובר 1941 .

ב-2 באוגוסט 1941 הגיעה לעיירה יחידת פרשים מחטיבת פרשי ה-ס"ס, חטיבה שהשתתפה ב"מבצע ביצות הפריפט" (Einsatz Pripetsumpfe) ל"טיהור" האזור משרידי יחידות צבא סובייטיות. לאחר השתוללות והתעללות בת יומיים, הגרמנים הזמינו אליהם כשלושים יהודים - על פי רשימות שהממשל האוקראיני המקומי הכין אותן עבורם. חלק מהאנשים שוחרר, לפי השמועות, בעזרת כופר נפש. למחרת, אור ליום שבת, ט' באב תש"א, הגרמנים הוציאו להורג שמונה יהודים והתעללו באחרים. היהודים שנרצחו היו הזוג ביניוק (קרסביץ'), אברהם-יצחק סנדיוק, נחמיה פישמן, אברהם קוּטֶן, מנהל החשבונות קולטאטש, פסח ברש ודב ברש (אב ובנו) . יחידה זו המשיכה לפינסק, ובדרכה זרעה הרס ביישובים רבים במרחב העיירה - לוביישוב, פנייבנו ועוד.

היהודים בקאמין-ק נאלצו לעבוד עבודת כפייה ולשלם קנסות. אולם הוועד האוקראיני המקומי לא הסתפק בכך ושלח הזמנה לפלוגת עונשין נוספת. הפלוגה הופיעה בעיירה ביום שישי, כ"ט באב תש"א, וסגרה את מבואותיה. היהודים החלו לברוח ולהסתתר. כמאה גברים בני 16 עד 60 נעצרו ורוכזו בחנותו של יוסף פרצ'יק. רק בודדים שוחררו; השאר, למעלה משבעים נפש, הוצאו להורג אור ליום שבת, ל' באב תש"א (23 באוגוסט 1941), ונקברו בקבר אחים מחוץ לעיירה. ליהודים בעיירה נאמר כי האנשים נלקחו לעבודה במזרח, אולם מפי עדים נודעה להם האמת. ליושב-ראש הוועד היהודי, שמואל ורבליה, ניתנה אפשרות להינצל, אולם הוא החליט ללכת יחד עם העצורים ומצא את מותו אִתָם. הוועד האוקראיני המקומי הבטיח כי אם היהודים יהיו "ממושמעים", לא יאונה להם כל רע. המאבק לחיים אילץ את היהודים להתרכז בקיום ולא לחשוב מעבר לכך. רבים העדיפו להאמין כי הציות להוראות השלטון יאריך את חייהם. אופיו של השלטון הנאצי לא היה ברור עדיין .

בספטמבר 1941 ניתנה הוראה לאוכלוסייה היהודית לשאת על בגדיה שני מגִני-דוד צהובים - בצד שמאל של החזה ובמרכז הגב . בחול המועד סוכות תש"ב (1941) הופיעו בעיירה מושל אזורי (גביטסקומיסר) גרמני ונציגים של השלטון הגרמני האזרחי. הוקמה גם הז'נדרמריה, המשטרה הגרמנית. על היהודים הוטלו גזרות שונות: היה עליהם למסור לגרמנים מיטות, מזרונים וספות; נאסר עליהם לגעת בכל רכוש ציבורי; הוטל עליהם לספק כוחות עבודה במספר ובזמן שיידרש; נאסר עליהם לקנות מהאוכלוסייה המקומית ולמכור לה; נאסר עליהם להימצא מחוץ לבתיהם בין שעות הערב לשעה שש בבוקר, והעונש על הפרת התקנה הזו היה הוצאה להורג; נאסר על היהודים ללכת על המדרכות, אלא רק על הכביש. העוברים על התקנות האלה היו צפויים לעונש מוות בתוך 24 שעות. יהודים, בדרך כלל צעירים, נרצחו באופן אקראי וללא שום סיבה הנראית לעין.

בהתאם להוראות הגביטסקומיסר, פריץ מיכאליס, מונה בראשית אוקטובר 1941 יודנראט לקהילה היהודית. יושב-ראש היודנראט היה דוד בר, סגנו - שמאי מיסטל, ובין החברים היו יהודה מליק, יעקב יצחק קלורמן, אריה דקלבוים, בן-ציון קרש, יעקב כשר וכמה נציגים נוספים. היודנראט היה אחראי לבצע את כל הוראות השלטון הגרמני והאוקראיני, ובהן משלוח יהודים לכל מיני עבודות, תשלום קנסות ופיקוח על הסדר בקרב האוכלוסייה היהודית. לעתים קרובות היודנראט נאלץ לטפל בשחרורם ממאסר של משפחות ושל יחידים מכפרי הסביבה. היודנראט הקים משרד ומנגנון; מנגנון זה כלל מטבח לנצרכים ומשטרה יהודית, וחברי המשטרה נשאו על שרווליהם ציון מיוחד. יושב הראש, דוד בר, הפך לשתדלן, ואילו סגנו, שמאי מייסטל, היה יושב הראש בפועל .

בתחילת חורף תש"ב (1941) החלו להתארגן ביזמת היודנראט בתי-מלאכה (ארטלים). בעלי-מלאכה אורגנו בארטלים לפי מקצועותיהם. העבודה בארטלים נעשתה לפי הזמנות של השלטון, ובחלקה גם עבור האזרחים. העובדים קיבלו 40% מהשכר, והשאר הועבר לקופת השלטון. יתרונם של הארטלים היה טמון באפשרות למגע בין היהודים לבין הכפריים שבסביבה, וכך ניתן היה להחליף עם האיכרים סחורות במזון. יהודים חסרי מקצוע נשלחו לעבודות כפייה שונות: תיקון דרכים וסלילתן; פריקת קרונות רכבת וטעינתם; ניקוי הרחובות; קיום שירותי העירייה והקמת צריפים לשבויים מול בית הקברות היהודי. העירייה הייתה נתונה בידי הוועד המקומי בראשות האוקראיני קוליה ליחוצ'בסקי, והלה התגלה כשונא יהודים מובהק.

בסוף החורף (כנראה בחודש אדר תש"ב) נדרשו מהיודנראט 150 גברים לעבודה בקרבת החזית. חלק מהיהודים היו צריכים להילקח מכפרי הסביבה. הם רוכזו בבניין אחד וחיכו להעברתם לחזית, אולם ברגע האחרון בוטל רוע הגזרה והגברים שוחררו כי הגביטסקומיסר קיבל שוחד בדולרים ובזהב. עשרים וחמישה גברים מהכפר גלושא זוטא נקראו להתייצב אף הם לעבודה זו, אך הם לא הגיעו. שוטרי הז'נדרמריה נסעו לכפר, ולאחר השתוללות שנמשכה יום ולילה לקחו עשרים נשים וילדים כבני-ערובה. למחרת היום הוציאום הגרמנים להורג, וזאת לאחר שהנשים והילדים חפרו לעצמם את קברותיהם. היה זה המקרה הראשון של רצח נשים וילדים לאור היום ובאכזריות רבה. לאחר הרצח המתועב הזה החלו האנשים להבין את גודל הזוועה, וכי אכן היה יסוד לשמועות שנפוצו על רצח המונים. הגרמנים הודיעו כי הכפר נענש על אי ביצוע פקודות, וכי ליהודים בקאמין-ק לא יקרה דבר אם יצייתו.

עם האביב החלו להגיע שמועות על מצב היהודים בערים השונות. נודע כי בקובל הוקם גטו, וכי בערים אחרות נרצחו כל היהודים. התברר כי לא זו בלבד שהגרמנים לא הצליחו לכבוש את מוסקבה, אלא שהם אף נאלצו לסגת . המצב בעיירה הלך והחמיר, ומנות הלחם פחתו והלכו. באוויר ריחפו שמועות על "אקציה" קרובה. ב-15 במאי 1942 התפרסמה ההוראה על הקמת גטו בשטח קטן של העיירה, ושם נאלצו להתרכז כל יהודי קאמין-ק ויהודים מכפרי הסביבה. בקאמין-ק נאספו יהודים מזאלאזייה, מגלושא זוטא, מגלושא רבתא, מפנייבנו, מאלבלה ומפאליצה . גטו נוסף הוקם בלוביישוב.

ב-1 ביוני נסגרו יהודי קאמין-ק יחד עם יהודי הכפרים שבסביבה, למעלה מ-3000 נפש בסך הכול, מאחורי גדר בגובה של שני מטרים. הגדר נבנתה מקרשים ומעליה נמתח תיל דוקרני. על היהודים היה לספק בעצמם את חומרי הבניין ואת הפועלים להקמת חומת הגטו. הגרמנים הורו ליהודים לעבור לגטו בתוך שעתיים בלבד. שטח המגורים שהוקצה לכל משפחה היה מצומצם, והעוברים לגטו נאלצו לוותר על מרבית חפציהם ולהשאירם בבתים, הפקר לכול. הצפיפות גרמה ללכלוך ולסכנה כי יפרצו מגפות. לגטו היה שער אחד בלבד, והוא נשמר תמיד על ידי שוטר אוקראיני. בבוקר יצאו בשלשות לעבודה בחוץ ובערב חזרו לגטו. בלילות סבלו מנדודי שינה ומחלומות זוועה. מדי פעם הופיעו הגרמנים והאוקראינים בשִכְרותם, השתוללו והפילו כמה קרבנות.

היציאה מהגטו לעבודה אפשרה מגע עם האוכלוסייה שבסביבת מקומות העבודה, וכך יכול היה להימשך סחר החליפין עם הכפריים. היה זה המקור היחיד לאספקת מזונות לגטו – הגרמנים הקציבו רק מנות לחם זעומות (100 גרם ליום). העובדים ניסו להגניב את המזון שהשיגו לתוך הגטו; בדרך כלל הם הצליחו לעבור בשלום את השער באמצעות שוחד, אולם הדבר היה כרוך בסכנת נפשות.

לגטו החלו להגיע שמועות על מעשי טבח ועל רצח של כל התושבים בגטאות אחרים. נודע כי יהודי קובל נרצחו ונקברו בקבר אחים בקרבת העיר. יהודי קאמין-ק חשו כי הרעה קרבה אליהם, אולם עדיין האמינו כי הם "יהודים טובים" ו"פרודוקטיביים" ולכן לא יפגעו בהם. עם זאת, היהודים החלו לחפש אחר מקלטים מוסתרים היטב מתוך אמונה כי יוכלו להתחבא בהם בעת צרה. דומה כי היה זה הניסיון ההיסטורי, פרי דורות של פוגרומים, אשר הטמיע בהם את האמונה כי אם יוכלו להסתתר "עד יעבור זעם" - הם יצילו את עצמם. לעומת זאת, חלק אחר של היהודים הבטיחו לעצמם מקום מקלט אצל גויים תמורת כל רכושם וכספם. בבוא שעת המבחן התברר כי לא אחת הייתה שיטה זו בעוכריהם: הגויים שקיבלו את הרכוש ביקשו להיפטר מבעליו; לכן הם הסגירו את אלה שבטחו בהם לידי הגרמנים, והללו רצחו את היהודים.