יישובים במרחב

וולקה שטשיטינסקה

הכפר שכן באזור קאמין-ק בגבול שבין פולסיה לבין ווהלין, במרחק של חמישה קילומטרים מהנהר פריפט. האזור היה מיוער ורווי אגמים גדולים. רוב תושבי הכפר היו אוקראינים ומיעוטם פולנים. כמו כן התגוררו בו עשר משפחות יהודיות. האוקראינים והפולנים עסקו בחקלאות ובדיג באגמים. חלק מהיהודים היו דייגים, חלקם בעלי חנויות מכולת, וחלקם סוחרים זעירים שעסקו בשיווק דגים ותוצרת חקלאית. בתי היהודים נמצאו ברחוב הראשי. במקום היה ספר תורה, ובשבתות ובחגים התפללו במניין. למרות מצבם הכלכלי הקשה הפרישו היהודים מכספם, ומימנו אחזקת מורה בכפר אשר לימד את הילדים עברית ותורה - זאת בנוסף על הלימודים בבית הספר הממלכתי.

עם הכיבוש הגרמני ב-1941 רצחו אנשי הסביבה כמה מהיהודים. יהודי הכפר רוכזו בגטו קאמין-ק ורובם נרצחו ביום חיסול הגטו. רבים מאלו שהצליחו לברוח מהגטו נרצחו על ידי אנשי הסביבה, ולא הצליחו לחבור לפרטיזנים. שרידים מבין יהודי הכפר עלו ארצה .

איסר אורמלנד ז"ל

נולדתי ב-1926 בכפר וולקה-ש שליד קאמין-ק. לכל היותר חיו בכפר שתים-עשרה משפחות יהודיות. לא היו מכוניות, ונסענו בעגלות רתומות לשוורים. אִמי הייתה צביה לבית קפלן. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הייתי בן 13. היינו משפחה גדולה, שבעה ילדים. אחי הבכור, מרדכי ז"ל, עלה ארצה ב-1936. הוא היה בהכשרה במשך זמן רב, ואחר כך עלה לארץ. הייתה לו חברה, והוא עזב אותה ונסע לארץ. אחרי שלוש שנים הוא חזר, ושניהם נסעו יחדיו לארץ-ישראל. אז באו הסובייטים, והגבול עבר בנהר הבוג - ממזרח לו היו הרוסים, וממערב הגרמנים.

עד לגיל 12 הלכנו לבית-ספר בבוקר ואחר כך ל"חדר". המשפחות היהודיות בכפר החזיקו בחור ישיבה, והוא לימד ב"חדר" בשעות שלאחר בית הספר. הוא ישן אצלנו, אכל ולימד את הילדים. בגלל לימודים אלה ידעתי עברית. זכורות לי המשפחה של יואל הדס (איידס) ומשפחת קפלן.

אחרי שהרוסים נכנסו לכפר, הגיעו אליו יהודים שברחו מפולין והמשיכו הלאה. אנחנו עוד ישבנו בבתים והם ברחו. רבים אחרים חזרו לצד הגרמני, כי הרבה יהודים נשארו בשליטת הגרמנים. אלו שחזרו לשטח שבשליטת הגרמנים - נהרגו. אלו שברחו - נשארו בחיים, כי הרוסים שלחו אותם לארכנגלסק ולסיביר.

יואל הדס (איידעס)

נולדתי בחג הפסח בשנת 1923, בעיר רטנה שבווהלין לאבי נוסקה ולאימי בלומה.הייתי הבכור והיו לי אח ואחות. גרנו על יד הנהר בשכנות עם האח של אבי ששמו היה אברהם והדוד של אבי הרשל איידעס. האוקראינים שרפו את תחנת הקמח של המשפחה ואת ביתו של הדוד עם כל משפחתו. כעבור שנים מעטות, הציתו האוקראינים שוב את בתי היהודים בעיר. פרצה שריפה גדולה שבה נשרף גם ביתנו.אבי החליט לעבור לגור בכפר וולקה שטשיטינסקה שבו גרו אחיו ואחותו עם משפחותיהם וכן סבי מצד אימי. בכסף שקבלו מהביטוח עבור הבית שנשרף, בנו בית חדש. למדתי שם לפי חוק חינוך חובה בבית הספר הפולני בבוקר וב"חדר" מודרני את כל המקצועות העבריים כפי שהיה מקובל.

בכפר וולקה-ש היו שבע משפחות יהודיות. התפללנו במניין בביתו של יהודי שהיה לו סלון גדול. היה גם ספר תורה. בעל התפילה הראשי היה סבי דוד קפלן ז"ל. הוא עבד בבית המלאכה שלו כל היום ובערב הדליק עששית ולמד דף גמרא. סבי, בנו ומשפחתו נספו בליבישיי [לוביישוב]. היהודים בכפר התפרנסו מדיג באגמים וממסחר זעיר. הקונצסיה [הזיכיון] על הדיג היה בידי יהודי עשיר מבריסק ונציגו הפולני ישב בכפר. בכפר היו כמאה בתים, מהם כשלושים של פולנים והיתר אוקראינים.

בכפר הקטן לא צפה לי עתיד מזהיר ולכן החליטו ההורים לשלוח אותי, בנם בכורם, אל הדוד מצד אבי, מרדכי איידעס, שגר בוורשה. בתחילת שנת 1939 הגעתי אל דודי בעיר הבירה הנוצצת של פולין. שהיתי בוורשה עד להתנפלות של הגרמנים על פולין ולמזלנו הצלחנו דודי ואני לעזוב את העיר ברכבת האחרונה. אני חזרתי לכפר ודודי למשפחתו שגרה באחת העיירות בסביבת קוברין. בשנת 1940, כשהסובייטים התחילו לארגן את המנהל האזרחי, התקבלתי לעבודה במשרד מס ההכנסה בעיירה לוביישוב. שם כבר עבד יודל קוטלר בתור מפקח ראשי. במשך הזמן זרמו לשם צעירים יהודים מכל הכפרים.