פרעות הבלחובצים והמשפט

הרבה כנופיות התארגנו באותם ימים, וקשה היה לדעת מהי בעצם מטרת כל התארגנות. דבר אחד היה מחוץ לכל ספק - ההתארגנות טומנת בחובה הרבה ייסורים וצרות ליהודים. באחד הימים הופיעה כנופייה כזו אצלנו בעיירה. היו אלה הבלחובצים - כ-500 איש, פרשים ורגלים, חמושים ברובים ובמכונות ירייה. הם פרשו את המחנה בכיכר השוק שבמרכז העיירה, לאחר מכן פיתחו את מוסרות הסוסים והתיישבו לסעוד את לִבּם ולשתות לשכרה. בתי עסק נשדדו והבריונים אמרו במפורש כי עם ערב יתהוללו מעט וישחטו יהודים. מול כוחם הצבאי הרב הייתה ההגנה העצמית שלנו חסרת אונים.

למשך פרק זמן קצר מאוד התייצב שלטון סובייטי בעיירה. זדיניוק תִפקד למעשה כראש העיר. הוקמה מיליציה, ואנשיה היו מזוינים באלות ארוכות. בזכותו של זדיניוק ההגנה העצמית נעשתה מיותרת; הוא הכיר את היהודים בעיירה והגן עליהם. יהודים החלו לעבד את אדמות האיכרים שברחו ואת אדמות האחוזות שהשלטונות חילקו. במשך שלושה חודשים התחוללו קרבות באזור, אבל אלה פסחו על עיירתנו.

בינתיים הלכו והתקרבו "הימים הנוראים". קול השופר נשמע בעיירה. יהודים לחשו את תפילת "כל נדרי" ונזכרו בתפילה: "מי לחיים ומי למוות, מי באש ומי במים..." יהודים הזמינו מקומות בבתי הכנסת. אני זוכר היטב את ערב ראש השנה ההוא - בתי הכנסת היו גדושים במתפללים מהעיירה ומהכפרים שמסביב. קול בכיין של הנשים נישא למרחקים, וגם הגברים הזילו דמעה.

עם חזרתי מהתפילה הופיע בביתי זדיניוק. הוא אמר לי כי העיירה תעבור לידי הפולנים, וכי אם ארצה בכך יוכל לסייע לי - ולשאר היהודים ששיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי - לעבור לרוסיה. לא היה לנו הרבה זמן למחשבה. עוד באותו הלילה נסוגו הסובייטים ונכנסו הבלחובצים. כבר בלילה הראשון הם רצחו כמה יהודים. למחרת הגיעו כנופיות נוספות, והיהודים החלו במנוסה מבוהלת מהעיירה. רבים הסתתרו במרתפים ובעליות גג; אחרים חיפשו להם מחבוא בשדות, ביערות ובבתי איכרים. הבלחובצים שדדו, אנסו נשים ורצחו יהודים.

שלושה ימים נמשך מחול השדים הזה. 120 מתים היו מונחים בבתים וברחובות, ולא היה קובר להם. ביום הרביעי להשתוללות הופיע בלחוביץ' והורה לאנשיו להפסיק את מעשי הרצח. אני עצמי הצלחתי לברוח מחוץ לעיירה, ויחד עם עוד הרבה יהודים הסתתרתי בתוך ערֵמת שחת באחד השדות; את הגישה אליו חסמו מקווי מים ושלוליות שהגיעו עד הצוואר. האיכר שהוביל אותנו לשם הביא לנו לחם, חלב ומצרכים אחרים, ואנו שילמנו לו במיטב כספנו.

לבסוף נתפסתי והוכנסתי למפקדת הבלחובצים. ספגתי שם מהלומות ביד רחבה. בינתיים הגיע נציג מטעם המפקדה הפולנית ודרש שאמסר לידיהם, וזאת כי הם המחזיקים את השלטון בעיירה ומכיוון שיש לערוך משפט פומבי למען יידעו עליו כל היהודים. אנשי בלחוביץ' מסרו אותי למפקדה הפולנית. לפני שהעבירו אותי לבית הסוהר, ספגתי מכות וגידופים ביד רחבה. נאסרתי בחדר בתוך בית יהודי יחד עם חמישים אסירים (פולנים, רוסים ואוקראינים); רובם הואשמו בהתנגדות פוליטית וחלקם היו פושעים פליליים. הלילה עבר ויום חדש של ייסורים החל עבורי. דרשו ממני להודות כי יריתי כביכול על הצבא הפולני, וכתוצאה מירי זה נהרגו 120 מתושבי קאמין-ק. עמדתי על דעתי כי כל פעולותיי היו מיועדות להגנה מפני הבלחובצים, אלה שהתנפלו עלינו. הם הלקו אותי עשרות פעמים, ואני חששתי שירצחו אותי עוד לפני המשפט. בסתר לִבּי קיוויתי שאוכל בזמן המשפט להראות לשופטים את סימני הפגיעות בי ולשכנע אותם כי ההודאה נמסרה רק בלחץ העינויים. "אני חותם," לחשתי, כי לדבר כבר לא הייתי מסוגל. אסור באזיקים הובילוני לעיר קובל, העיר שהמשפט עמד להתקיים בה. עד לכניסה לקובל הוסיפו להכותני. בקובל החזיקו אותי במשך יומיים יחד עם פושעים שונים, ואחר כך החליטו לשלחני לבית המשפט הצבאי שבחלם. כל זמן מאסרי עקבה אשתי חיה אחרי מה שמתרחש אִתי. היא הגיעה לחלם, התקשרה למכיריה וסיפרה להם על אודות מאסרי. באותה עת עבדו יהודים במשרד המשפטים, ואִתם עמדה אשתי בקשר. התביעה עשתה הכול כדי להוכיח שביצעתי פשעים רבים.

כתב האישום נגדי במשפט היה חמור ביותר. הואשמתי כי יריתי על חיילי הצבא הפולני, ובכך גרמתי למותם של 120 תושבים. הואשמתי בקומוניזם. התובע הוכיח ששֵירתי בצבא הרוסי ואחר כך עברתי לצבא האדום. התובע סמך את דבריו על עדויות שנועדו להוכיח את אמיתות הטענות נגדי. גם הסנגור קרא לעדים להגנתי. העידו לטובתי הכומר הקתולי שהצלנו, משפחת ז'מינקובסקי (הודות להגנה העצמית שלנו ניצלה ממוות בטוח) וכן הגיע גם הכומר הפרבוסלאבי.

אם המשפחה, הגברת ז'מינקובסקי, העידה כי אכן ראתה אותי רץ ויורה ברובה, אולם לא על פולנים. בעיניים דומעות פנתה אל השופטים באמרה: "לולא ההגנה העצמית, הרי אני וכל משפחתי מזמן לא היינו קיימים. וזאת אני אומרת כפולנייה נאמנה." גם הכומר טען כי ההאשמות נגדי מגוחכות; הוא גם מכיר אותי מילדות ומעולם לא עסקתי בפוליטיקה. אולם הקטגוריה לא רצתה לוותר. לאחר התייעצות של השופטים הוחלט להעביר את המשפט לקובל, לבית-דין שדה. החלטה זו תאמה את מטרת הסנגור שלי, כי בית-דין שדה יכול היה לשחרר כליל או לדון למוות. מכיוון שכל ידידיי היו בטוחים בצדקתי, כדאי היה להסתכן ולהישפט על ידי בית הדין בקובל.

בית המשפט היה מלא וגדוש בעיקר ביהודים. לפני הופעת הסנגור כרעה האם ז'מינקובסקי על ברכיה, הצטלבה והתחננה בפני השופטים לשחררני. "אם ישפטוני יהיה זה הפשע הגדול ביותר כלפי משפחה פולנית, משפחה אשר ניצלה בעזרת ההגנה העצמית" – אמרה והצביעה עליי. הסנגור טען שהואשמתי על ידי יסודות אפלים בגלל יהדותי, וכי כיהודי הייתה זו זכותי להגן על יהודים. "בפולין החדשה מן ההכרח להראות שהחוק שווה לכול," כך טען. הוא דרש לשחרר אותי מיד, ואם לא - יועבר המשפט לצרפת וללונדון. הסנגור התעלף מרוב התרגשות. הקטגור נשבר וויתר על רשות הדיבור. אני הבנתי שישחררו אותי. היה זה ארבעה-עשר שבועות לאחר שנאסרתי. הקהל קם על רגליו, השופטים נכנסו, ונשיא בית הדין קרא: "מר קלורמן איננו אשם והוא משוחרר. אנו מדגישים כי הוא זכאי לפיצוי עבור הסבל והעינויים שנגרמו לו, וזאת על פי עדותו של הרופא אשר בדק אותו." מחיאות כפיים וקריאות "תחי פולין! יחי הצדק!" נשמעו מכל עבר. קריאות אלו באו, כמובן, מצד היהודים. נשארתי בקובל במשך שנה, ואחר כך חזרנו לקאמין-ק. כפיצוי על הסבל שעברתי קיבלתי זיכיון למלח במחוז קאמין-ק. מלח הוא מצרך חיוני, ובעיקר היה חיוני באותם הימים של מחסור חמור במלח. מבחינה חומרית היה זה הישג חשוב.

יהודי קאמין-ק, ככל היהודים בפולין, השתלבו במרץ רב בבנייתה של המדינה. בייחוד נמצא מקום למשכילים שביניהם. אולם ייחודה של קאמין-ק היה בכך שכל בעלי המקצוע בעיירה (חבתנים, נפחים, בנאים ועוד) היו יהודים. גויים שגנבו מהם למדו כי יהודי העיירה גם ידעו לתת מכה הגונה בשעת הצורך. יהודי קאמין-ק היו סוחרים – עבדו בעיירה ונסעו לכפרים שבסביבה. באותם הכפרים ישבו גם משפחות יהודיות מעטות; היהודים שם היו עובדי אדמה, וחלק מהם היו בעלי חנות ועסקו במסחר. לעתים קרובות היו שודדים מתנפלים על יהודי, גוזלים ממנו את כספו ואת הסחורה. אולם מעשי השוד לא נבעו מאנטישמיות דווקא, ויהודים המשיכו לנסוע ולסחור.