הגנה עצמית בתום מלחמת העולם הראשונה

עם בריחת הגרמנים השתרר תוהו ובוהו בעיירה. איכרי הכפרים שבסביבה זממו לנצל מצב זה; הם האשימו את היהודים כי שיתפו פעולה עם הגרמנים והביאו להחרמת הבקר והתבואות של האיכרים. ידיעות קודרות הגיעונו מהסביבה. יהודי הכפרים נשדדו ונרצחו. החלטנו כי עלינו להתארגן. ידענו כי הרעה שנפתחה בכפרים תגיע גם לערים. איכר אחד הביא אלינו את הבשורה הטרגית: איכרים מהסביבה התנפלו על יהודי הכפר ולמציה (14 קילומטרים מהעיירה) ושחטו כמה משפחות. בין הנרצחים הייתה גם משפחה מקאמין-ק, משפחת אברהם פלוט.

החלטנו לצאת לכפר בקבוצה של שנים-עשר אנשים חמושים לפחות כדי להביא את הקרבנות הקדושים לקבר ישראל. מחזה אימים נתגלה לעינינו: תינוק יונק משד אִמו הנרצחת וחזירים נוברים בגופה. כל העיירה ליוותה את הקרבנות למנוחת עולמים. בעת שהספדנו את המתים, ניצבה לפנינו השאלה: ומה יהיה על החיים? בעמדנו אבלים בבית הקברות החלטנו להתארגן, להקים ארגון של הגנה עצמית ולהגן על חיינו בנשק. נבחר אז ועד בהרכב הבא: אביש קלורמן – מפקד צבאי, הרשל וייסמן – סְגן לענייני מִנהל, אריה דקלבוים – מזכיר, לייביש גולדשטיין, גרשון אייזנברג, יצחק ברנהולץ, אברהם דוד אברך, אברהם לייב בורשטיין ושֶפֶּה זפרן.

חילקנו מזון לכל הנזקקים. דאגנו לרכז בידינו מלח, מצרך שהמחסור בו היה גדול במיוחד, וכן תרופות. האיכרים נהגו להביא דגים מדי יום שישי; חילקנו אותם בין המשפחות באופן יחסי לגודל המשפחה, וכך גם נהגנו בחלוקת הבשר. היו מקרים שנאלצנו לאחוז באמצעים כנגד יהודים שלא רצו להסתגל לסדרי החיים שהנהגנו.

היהודים ראו בארגון ההגנה העצמית כוח "גואל" ו"מציל", והאיכרים הבינו שלא כדאי להם להשתולל כי היהודים יחזירו להם כגמולם; אך הם חיפשו קרבנות קלים אחרים. גם אנשים לא יהודים באו אלינו וביקשו את הגנתנו. הכומר הפולני - גוי אמיד שהיה מתגורר מחוץ לעיירה, על יד הכנסייה הקתולית - וכן משפחת ז'מינקובסקי שנהגה לסחור עם יהודים, ביקשו את עזרתנו אחרי שנודע להם כי עומדים להתנפל עליהם. ידענו שהאיכרים יעברו במהירות מהתנפלות על פולנים לפרעות ביהודים, ולכן אין להתיר זאת. לקחנו את שתי המשפחות הפולניות תחת חסותנו, וכן העברנו את רכוש הכומר (סוסים ופרות) לעיירה.

שמרנו על כוננות מתמדת כדי למנוע התנפלויות והתנגשויות. בכל המקומות החשובים עמדו על המשמר אנשי ההגנה העצמית. בקצווי העיירה הוצבו זוגות חמושים. מרכז ההגנה העצמית היה בבֵיתה של משפחת גורטנשטיין , ושניים מאנשינו נמצאו שם תמיד כדי להזעיק את האנשים בשעת הצורך.

לילה אחד, בעת ששניים מאנשי ההגנה העצמית היו בשמירה על יד הגשר, הם הותקפו על ידי בני הכפר זסטויה. בני הכפר הצליחו להוציא מאחד השומרים, אדם שלא הצטיין בגבורה יתרה, את רובהו. השומר השני הצליח לברוח ולספר מה שקרה. החלטנו לפעול ולהגיב במהירות. עוד באותו לילה יצאתי יחד עם יוס'ל וייסמן ועקיבא אייזנברג לכפר זסטויה. הערנו את נכבדי הכפר ואיימנו עליהם כי אם לא יגלו את זהות התוקפים ויחזירו לנו את הרובה, נעשה זאת בכוחות עצמנו. האִיוּם שלנו עזר. כמה מהאיכרים יצאו מיד רכובים על סוסים כדי לחפש אחרי התוקפים. אחרי זמן קצר חזרו והודיעו לנו כי התוקפים מסתתרים בבית הקברות, ואין להם כל שליטה עליהם. החלטנו ללכת יחד עם האיכרים אליהם, וזאת על אף שידענו כי יש בידיהם נשק רב והם יכולים לרצחנו. הסברנו להם בקול שקט כי לא תצמח להם שום טובה ממצב עניינים זה. היום הם מתנפלים עלינו, מחר נעשה זאת אנחנו ושני הצדדים עלולים רק לסבול. כנראה דברינו השפיעו עליהם. הם החזירו לנו את הרובה, ולתדהמתם הרבה של יהודי העיירה חזרנו שלמים לקאמין-ק.