פנחס אורמלנד - קטעים מספרו

פרוץ מלחמת העולם השנייה

שבת 9 בספטמבר 1939. פולין מובסת, רק ווארשה עדיין מתגוננת ומפרפרת בציפורני החיה האכזרית. הצבא הפולני "המהולל" אינו קיים. מצביאו "הנערץ" רידז שמיגלי נמלט. חיילים לרוב מתרוצצים כעכברים מורעלים וכצאן בלי רועה או כחיות הבורחות מג'ונגל בוער. כולם המומים, חסרי אונים ואובדי עצות. המהומה בעיירה הולכת וגוברת. צעירים מתכוננים לברוח – ללכת לרוסיה. אומנם הגבול סגור בצורה הרמטית, אבל אין להתייאש, צריך לנסות. מתחילים לתפור תרמילי–צד ותרמילי–גב. פסיכוזה של בריחה המונית השתררה בכל.

אני, לכשעצמי לא חשבתי על בריחה. וטעמים שונים השפיעו על החלטתי זו: לא אוכל לזנוח את המשפחה ולהפקירה, ולברוח עם כולם ביחד – נראה בעיני כתוכנית לא מציאותית עקב חוסר אמצעים כספיים וקשיי הטלטולים בדרכים. אבל גם לשבת בבית לא היה כל טעם. מטוסי האויב הטרידונו ללא סוף. אובד עצות הסתובבתי ברחובות העיר לשמוע ולראות מה עושים אנשים. מצב רוחי היה קשה. ראיתי איך כולם בורחים או מתכוננים לברוח בחשכת הלילה. ביום היה מסוכן מאוד להסתובב בדרכים מפאת ההפצצות של מטוסי האויב, שהיו חגים מעל ראשי הפליטים ויורים בהם במקלעים ללא רחם. הבורחים היו על פי רוב הצעירים, שחשבו שהגרמנים יגייסום לכל מיני עבודות-כפייה. מה שנוגע לקשישים, נשים וילדים – היינו כולנו רגועים. הלא הגרמנים ידועים היו עוד ממלחמת העולם הראשונה ביחסם הטוב לשכבות אוכלוסייה חלשות. לבטח השד גם לא כל כך שחור כפי שמציירים אותו. וכל מה שסופר על הגרמנים לבטח בהרבה מופרז מטעמי תעמולה אנטי-גרמנית. רגע היו מחשבותיי כמחשבות רוב הצעירים, ורגע – חשבתי ומה יקרה לי אם אעבוד בעבודת כפייה, וכי אינני יודע לעבוד. ואת המשפחה, בכל מקרה אין לעזוב. ונהפוך הוא: אולי בגין המשפחה יוטב גם לי.

הפליטים שראיתי והמצב בו הם היו נתונים, הרתיעוני מהרפתקאות הנדודים. ובהיותנו כה נבוכים ומבולבלים הגיעה לאוזנינו הבשורה המשמחת: הרוסים התערבו והתחילו לשחרר את אדמות אוקראינה ורוסיה הלבנה – השטחים המזרחיים של פולין, הגובלים עם רוסיה. ואם המצב הוא כזה – לשם מה ללכת לרוסיה, כשרוסיה באה אלינו?! בשבת, ב-17 בספטמבר 1939, עברו הרוסים הראשונים, חיילי הצבא האדום, את הגבול הפולני-רוסי. לעיירתנו הגיעו ב-22 בספטמבר.