עדויות שונות

מנשה פרצ'יק

נולדתי ב-10 באוגוסט 1924, תאריך שבאותה השנה היה יום תשעה באב. הוריי היו יוסף ושושנה (רייזל). היינו ארבעה ילדים במשפחה: ישעיהו (יליד 1923), אנוכי מנשה (1924), ברוך (1926) ואחותי פס'ל (1928). היינו משפחה אמידה ומכובדת בעיירה. היה לנו בית-מסחר לברזל ולחומרי בניין, ואבי בנה לפולנים בתי-ספר, גשרים, בתים למורים ועוד. אִמי החזיקה את החנות; אבא נמצא תמיד בנסיעות כדי לעקוב אחר ביצוע העבודות.

רוב הילדים במשפחה, וגם אני, אהדו את תנועת 'בית"ר'. אבי תמך במפלגת 'פועלי ציון שמאל' ואִמי תמכה במפלגת 'המזרחי'. אחותי הקטנה הלכה ל'השומר הצעיר'. בבית התנהלו תמיד ויכוחים פוליטיים. בעת שדרשנו את המדים החומים של תנועת הנוער 'בית"ר', אבי התנגד לכך ולא רצה לאפשר לנו לתפור מדים כאלה. הלכתי לחייט לבדי, וביקשתי ממנו לבוא אִתי לחנות ולקנות בד ביחד. הוא השיב לי: "השתגעת?" ואני אמרתי: "מה אכפת לך, אימא תשלם." וכך היה - אחרי שהוא תפר את המדים, אימא שילמה לו את מחירם. הקן של 'בית"ר' היה הגדול מבין קני הנוער בקאמין-ק. בתחילה הייתה תנועת 'השומר הצעיר' התנועה הגדולה בעיירה, ואחר כך נטו רוב בני הנוער אחר 'בית"ר'. כל בני הנוער רצו לעלות לארץ-ישראל, והאווירה בעיירה הייתה חדורת ציונות.

בהיותי ילד קטן, אבי שלח אותי ללמוד ב"חדר". הרב השתמש במקל כדי להכות אותנו. אחד העונשים שנתן לנו היה לעמוד על ברכינו, ומתחת לברכיים הייתה אפונה יבשה. הדבר כאב למדי. הייתי קצת שובב, ולאחר אחת הפעמים שהוא העניש אותי - ברחתי מהחדר. חיפשו אותי במשך יומיים. התחבאתי, וגם ההורים לא ידעו היכן אני. התעקשתי ולא חזרתי ל"חדר".

אחר כך למדנו בבית הספר 'התחייה' בשפה העברית. כל הבנים הלכו לבית הספר. בהמשך למדתי בגימנסיה והפסקתי; העדפתי לעבוד בחנות. אחי הגדול למד בגימנסיה והתכונן לנסוע ארצה. הוא התקבל לבית הספר החקלאי שבבן שמן, וההורים לא ידעו על כך. מדריכים באו לקאמין-ק כדי ללמד אותנו איך לירות בנשק, ואחי הגדול אף הוא למד להשתמש בנשק. לעתים חזר בשעות מאוחרות מאוד, ולא ידעתי מדוע והיכן היה. אחר כך נודע לי כי צעירי העיירה התאמנו בנשק בבית הקברות בהדרכת מדריך מהאצ"ל.

בעיר עצמה לא הייתה תעסוקה, ובני הנוער השתדלו לצאת מהעיירה לארץ-ישראל או לארצות אחרות כמו קנדה וארגנטינה. ככל שיכולנו להבין, לא נשקף לנו עתיד בעיירה. בעיר היה גם קיבוץ שאנשיו הכשירו את עצמם בעבודות שונות לקראת עלייה לארץ-ישראל. הם עבדו גם אצלנו בבניין. בין יתר העבודות בנינו ברֵכת שחייה על פי הזמנת הממשלה הפולנית, ואנשי הקיבוץ עבדו בבנייתה.

ב-1927 פרצה שריפה בקאמין-ק, ומחצית מן הבניינים שמסביב לכיכר השוק עלו באש. ביתנו נשרף לחלוטין, והדבר היחידי שניצל היה הדגל הפולני. אולם בתוך שנה אבי בנה בית חדש. כל הבגדים נשרפו, והמצב היה כה קשה עד שאבא החביא את המגפיים שקנה כדי שלא יבואו בעלי החוב שלו לדרוש את כספם.

ב-1935 זכה אבא במכרז לבניית הבית הגדול בעיירה. היה זה בניין בן ארבע קומות ושמו "דום ספולצ'נה". הוא נסע לוורשה ונפגש עם אחד מסוחרי הברזל הגדולים, מכיוון שרוב המבנה היה עשוי ברזל. פנו אליו חברות מבריסק ומוורשה, ואפילו מכרות ברזל. אבא סיכם עם חברה ושמה 'גראף' (GRAPH). הוא סיים לבנות את הבית, אך הפולנים לא שילמו והוא נשאר עם שטרות וחובות. הבית קיים עד היום; עכשיו הוא נראה קטן, אבל אז הוא נראה מרשים מאוד. אבי תמיד לקח אותי אִתו לכל מקום כדי שאני אכיר את הממשל הפולני, וכולם הכירו אותי.

ב-1937 הפולנים החליטו לעשות פוגרום בעיירה. ראש העיר היה אנטישמי והשתייך לאנדקים ; הוא ומזכירו נסעו לכפרים ושכנעו את האיכרים לבוא ולערוך פוגרום ביהודים. זכור לי שהאירוע היה בחג השבועות. במסעדה לידנו נהגו אנשי ה"שליאכטה" [האצולה] הפולנית להיפגש ולסעוד. אבי נכנס למסעדה כדי לקנות סיגריות. אחד המזכירים פגש אותו ואמר לו: "מר פרצ'יק, מחר יהיה פוגרום." אבי אמר לו שהבטיחו לנו כי לא יהיה פוגרום והלך.

אִמי ניסתה לשכנע אותו לנסוע מהעיירה. היא טענה כי לה לא ייגרם כל נזק. הוא הלך לתחנת הרכבת ולא עלה על הרכבת. בתשע בערב הוא חזר לביתנו ואמר: "אני לא יכול להשאיר את אשתי והילדים לבדם." אנשי הבולשת הפולנית הגיעו ועצרו את אבי. הם טענו כי הוא הוציא דיבה שישנה כוונה לערוך פוגרום ביהודים. הוא טען כי כך שמע. עצרו אותו והוא ישב בכלא יומיים. ישבנו ליד הכלא, וביום המחרת היה פוגרום בעיירה. הדוד שלי הרביץ במוט ברזל ל"גויים" שחדרו לחנות וסגר אותה. סגרנו גם את הבית. בביתנו גר רוקח רוסי; הפורעים זרקו אבנים על הדירה שלו ופגעו בבית המרקחת. היינו חסרי אונים: "מה לעשות עם אבא?" שלחנו מברקים ל'סיים', בית הנבחרים הפולני. משה סנה ויצחק גרינבוים היו נציגי היהודים ב'סיים'. לאבי היה חבר בממשלה, פנייבסקי שמו; הוא היה נציג מטעם האיכרים האוקראינים. אחרי יומיים שחררו את אבי, והוא נסע לבקר את פנייבסקי. שניהם נולדו בכפר וגדלו יחדיו. אבי דאג לכך שראש העיר סקורביץ' יסולק מתפקידו. סקורביץ' ידע כי אבא אחראי לסילוקו ורצה לנקום בו. ידיעות על הפוגרום המתוכנן נמסרו לראש העיר בריסק, מי שכיהן בתפקיד מושל המחוז (וויבודה). ראש העיר מבריסק הורה על שליחת גדוד משטרה לקאמין-ק. השוטרים הגיעו במכוניות ושמרו על הסדר בעיר. אחר כך הכול חזר לתיקונו. היהודים גרו במרכז העיר ומספרם היה כאלפיים נפש. היו רחובות של פולנים ואוקראינים. הפולנים שכרו דירות מהיהודים. קאמין-ק הייתה עיר הנפה (פוביאט), ואליה היו כפופים שלושה-עשר ראשי מועצות. בכל הנפה היו כ-130 כפרים.

עם פרוץ המלחמה הייתי בן 15. יחד עם אחיי ואחותי ברחתי לביתו של הסבא מצד האב, מאיר בן מנשה פרצ'יק. הסבא מצד האם נרצח בפוגרומים ב-1918. בפוגרומים אלו נרצחו שני האחים של אִמי והגיס שלה על ידי ה"בלחובצים", הלוא הם נאמניו של הגנרל בלחוביץ' - רוצח יהודים ידוע בסוף מלחמת העולם הראשונה. כמאה יהודים נרצחו אז.

הפולנים דרשו חומרים רבים מהחנות שלנו לצורך המלחמה. הם רצו לחפור תעלות ולקחו מבית המסחר שלנו את כל חומרי הבנייה שהיו ברשותנו. לפתע נודע כי המלחמה הסתיימה והרוסים באים לעיירה. הרוסים החרימו את כל הסחורה שנשארה. אני נסעתי לעיר אחרת כדי ללמוד בבית-ספר תיכון רוסי, מקודם בית-ספר פולני ושמו 'הגימנסיה על-שם אדם מיצקייוויץ' '. אחי הגדול נסע ללמוד בעיר בריסק. הוא רצה ללמוד הנדסה, אך לא התקבל כי היה בן של עשירים. דרשו ממנו להביא כלי עבודה, אך גם זה לא עזר והוא חזר לעיירה.

קיבלנו לביתנו דייר רוסי נכבד כדי שלא יתפסו את כל הבית. הדייר היה אחראי על חלוקת עבודה; הוא נתן לאבא עבודה בדואר, ואבא עבד שם תקופה קצרה. יהודים השמיצו אותנו כי אנחנו עשירים, ואז גם פיטרו את אחי. מנהלת הדואר הייתה יהודיה, והיא הציעה לאבי לשלוח אותו למשפחתה בקייב. הוא היה בן שש-עשרה ואבא לא היה מוכן להיפרד ממנו. לבסוף אחי מצא עבודה - הוא היה הגזבר שאסף את הכסף ושילם לחוטבי העצים להסקה. אולם גם משם הוא פוטר. אנחנו שמחנו שהוא פוטר; חששנו לחייו, כי כמה קומוניסטים נרצחו אז ביער. גם אבי עבד ביער בגיזום עצים.

בעת שלטון הרוסים בעיירה היו בכיתה שלי בבית הספר עשרים וארבעה ילדים, עשרים יהודים וארבעה גויים. החלטנו לא ללכת לבית הספר בראש השנה, וכך היה. אני ארגנתי את העניין. למחרת לא הלכנו ללמוד, ואחר כך נאלצנו לרוץ לבית הספר כי קראו להורים. הרוסים התייחסו להתנהגות זו כאל מעשה חבלה. הם האשימו את אחד התלמידים, אבל דווקא הוא היה היחידי שהלך לבית הספר. המנהל היה יהודי, והוא השתיק את העניין. אחר כך פחדנו והלכנו לבית הספר. באותה תקופה נזהרו ההורים והילדים, ולא דיברו בגילוי לב בגלל ההלשנות. אם מישהו רצה להשיג דבר מה, ניתן היה להחליף חפץ בחפץ אחר. הצלחנו להחביא חלק מהסחורה שהייתה ברשותנו, ואחר כך נעזרנו בה. (ראה תמונות של משפחת פרצ'יק בסוף הספר)