עדויות שונות

חיה נעמי מליק ז"ל

בהיותי בת שמונה-עשרה התאהב בי אהרון צבי מליק מהעיירה לישע (גלושא רבתא) שבפולין, ונישאתי לו. ביום חתונתי כבר היה אבי חולה. כדי שיוכל להיות נוכח בחופה, הוא נאלץ לשבת על כיסא. חתונתי הייתה יפה מאוד, ומשפחתי נתנה לי את הדברים הטובים ביותר שהיה באפשרותה לתת לי. לאחר חתונתי נסעה אִמי עם אבי לעיר אוטבוצק שבפולין.

ב-1914, שלושה חודשים לאחר חתונתי, אבי נפטר. שניים מאחיי נמצאו עם אִמי באוטבוצק, ואני נשארתי בבית. היו לי שני אחים קטנים, אחות קטנה וסבא. לסבי היו בית ועסק, ואני הייתי חייבת לדאוג לכול. אִמי ושני אחיי חזרו לביתנו. לאחר שאבי נפטר, נשארתי בבית חודש נוסף. לאחר מכן נסעתי לגלושא רבתא, העיירה שביתו של בעלי נמצא בה. בעלי ואני פתחנו חנות מכולת וחנות לבגדים, וחיינו ברמת חיים יפה. העסק הניב רווחים נאים. ב-1915 הריתי וילדתי בת. בסוף 1915 באו הקוזאקים לגלושא. הם שדדו את כל מה שהיה בחנות. היו לי תכשיטים יפים ויקרים, תכשיטים שבעלי נתן לי בחתונתנו. נתתי את התכשיטים לחותני כדי שיחביא אותם, והם שדדו ממנו את התכשיטים.

ברחתי עם שני הגיסים שלי ועם משפחותיהם ללוביישוב. בִּתי הייתה תינוקת, ואני נשאתי אותה בידי וחבילה על גבי. הלכנו ברגל. בעלי והוריו היו ביערות, והוא לא בא אִתי. הוא רצה להציל כל מה שניתן מהחנות; אבל הקוזאקים באו, שדדו את החנות והִכּו אותו קשות. אחר כך הוא ברח ליערות. לא ידעתי היכן הוא נמצא, ותהיתי בלבי האם הוא עדיין חי. במשך חודש הייתי עם בתי בבית דודי בלוביישוב. באותה העת נמצאה שם החזית. אחר כך ברחנו בחזרה לגלושא רבתא, ובדרך פגשתי את בעלי. המקום היה הרוס לחלוטין; שוב פתח בעלי חנות, ובהדרגה הצלחנו להתבסס. ב-1921 הגיעו הבלחובצים והרגו שמונים מאנשי העיירה. משפחתי ואני שרדנו. הייתי בהריון, ובזמן שהתחבאנו ביערות נולדה לי בת.

שנתיים לאחר מכן עברנו לגור בקאמין-ק. קנינו את הבית בשותפות יחד עם בנצי מהעיר שטטין. בנצי היה החתן של שֶפה זפרן. בקאמין-ק גידלתי את ילדיי. נתתי להם חינוך טוב. בתי הבכורה, יהודית, למדה בבית-ספר יהודי. ילדיי למדו עברית אצל המורה לאה קימל. הם גם הלכו לבית-ספר פולני.

בהיותה בת שמונה-עשרה התאהבה יהודית בשלום קמינר. ב-1936 יהודית התחתנה. הייתה להם חנות למכירת סחורות שונות, מצרכי מזון ובדים. אבל אז החלו הצרות בעירתנו. ב-1937 היה פוגרום בעיירה, ובעלי חלה ומת. נשארתי עם ארבעה ילדים והייתי חייבת להתפרנס. ב-1938 נישאה בתי הינדה לשרוליק פרצ'יק. אז החלה המלחמה והחלו ההפצצות. הייתה חרדה גדולה. הלכנו לכפר בירקה, כפר שחתני הגיע ממנו. אחר כך החלו הצרות שם; היו מעשי שוד, ואנו חזרנו לקאמין-ק. אחר כך הגיעו הרוסים, ואנו לא יכולנו לעשות דבר. שרדנו עם מה שנשאר בבית.