עדויות שונות

אברהם ביבר

 

avraham_biber
אברהם ביבר
אבי ז"ל, דוד בן ר' יצחק, נולד ב-1889 (?) בעיר לובומל (LUBOMEL) שבווהלין. אִמי ז"ל, בונציה לבית שפירא, נולדה בכפר וורקומלי (WORKOMLE) - 13 קילומטרים מהעיירה קאמין-ק. ב-1910 (?) הם נישאו ובנו את ביתם בעיירה. ב-1912 גויס אבי לשירות חובה של שנתיים בצבא הרוסי. עם גיוסו השאיר לאִמי "גט על תנאי" (כלומר, אם הוא לא ישוב מהצבא, הרי שהיא "חופשייה" ורשאית להינשא מחדש).

 

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. אבי שירת ביחידה קרבית - במשך כל המלחמה נלחם והשתתף בקרבות; הקרבות התנהלו בעיקר בפולין. אבי לא גילח את זקנו ולא אכל טרֵפה במשך כל זמן שירותו בצבא. עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית ב-1917 עבר אבי לשרת בצבא האדום עד לשחרורו משורותיו ב-1918. בסך הכול הוא שירת כחייל קרבי במשך שבע שנים. עם שחרורו הוא חזר לקאמין-ק והחל לבנות את ביתו מחדש. באוקראינה ובמחוז ווהלין בפרט, השתלטו על האזור כנופיות מרצחים של פטליורה , בלחוביץ' ואחרים; כמה פעמים אבי ניצל בנס ממוות.

היינו חמישה ילדים בבית. שרה ז"ל, הבכורה, נולדה ב-1919; עטל נולדה ב-1921; אחותי פיניה נולדה ב-1923; אני נולדתי ב-1924; וסימה נולדה ב-1925. אני קיבלתי שני שמות על שם שני הסבים שלי, אברהם ויצחק. אִמי חלתה בשחפת ונפטרה ממחלתה ב-1927. אינני זוכר מאומה ממנה. אבי נשאר עם חמישה יתומים (בני שנתיים עד שמונה). הוא נשא לאישה את אסתר לבית קנדל, אלמנה עם ילד מהכפר גלושא זוטא; בעלה נרצח ב-1920 על ידי אחת הכנופיות האוקראיניות. בנה הצטרף למשפחתנו. הייתה זו אישה יוצאת מהכלל - עקרת בית מסורה אשר דאגה לכול ואף סייעה לאבי בניהול העסק, "בית התה" (Herbaciarnia). האיכרים שבסביבה הגיעו לעתים לעיירה, והיו זקוקים לכוס תה ואף ללגימה מ"הטיפה המרה". לאבי ולאשתו השנייה נולדו שלושה ילדים: סנדר נולד ב-1931, ב-1933 נולד ברל והבת פייגל'ה נולדה ב-1935. כעת מנתה המשפחה אחת-עשרה נפשות. לנוכח התנאים הכלכליים הקשים והאנטישמיות ששררה בפולין בשנות השלושים הייתה פרנסת המשפחה קשה ביותר. לולא הסיוע מהמשפחה בארצות-הברית, סיוע שניתן פעמיים בשנה (לרגל חג הפסח ולימים הנוראים), לא ניתן היה להתקיים. בעיירה היו אז כ-2000 יהודים (כ-400 משפחות); הם עמלו וטרחו קשה מאוד בכדי לפרנס את המשפחות, ולא תמיד עמדו בכך.

בעיירה היו שני בתי-ספר יומיים: בית-ספר פולני ממלכתי ושמו 'פובשחנה' (POWSZECHNA) – למדו בו שבע שנות לימוד, והלימודים היו לימודי חובה ללא תשלום; בית-ספר עברי, 'התחייה' – למדו בו שש שנות לימוד, והלימודים היו בשכר. במשפחתנו היו בדרך כלל שלושה או ארבעה תלמידים בגיל בית הספר העממי, ולא יכולנו לממן את הלימודים; ואכן, הלכנו לבית הספר הפולני. למדנו שישה ימים בשבוע - יום ראשון היה יום המנוחה; בשבת הלכנו לבית הספר, אבל לא כתבנו. בדרך כלל נמשכו הלימודים בבית הספר חמש או שש שעות. הבנים למדו גם בשעות אחר-הצהריים ב"חדר" אצל מורה פרטי. בעיירה היו שני "חדרים" כאלה - באחד מהם היה מלמד ושמו נחמיה, ובשני לימד מורה ושמו ברוך רובינשטיין. הלימודים ב"חדר" נערכו בחדר גדול אחד, ובו היו שלושה שולחנות ארוכים וספסלים בצִדיהם. התלמידים חולקו לשלוש רמות: מתחילים - ילדים בני חמש ושש למדו קריאה ותפילה; בינוניים - בני שבע ושמונה למדו חומש עם פירוש רש"י, ובכל שבוע למדו את פרשת השבוע; ומתקדמים - למדו תנ"ך, גמרא [תלמוד בבלי] ועברית. המורה רובינשטיין לימד אותנו את השפה העברית ואת הדקדוק העברי.

ב-1938 סיימתי את חוק לימודיי בבית הספר הפולני לאחר שבע שנות לימוד, ואז גם הפסקתי ללכת ל"חדר". בהתאם להוראת אבי, בכל יום למדתי גמרא במשך שעתיים אצל בחור ישיבה אחד. האחיות הבוגרות שלי היו מוכשרות מאוד ורצו להמשיך בלימודיהן בגימנסיה (תיכון), אך הדבר היה מעבר ליכולתנו הכלכלית. בית הספר התיכון הקרוב נמצא בעיר קובל במרחק של 50 קילומטרים מעיירתנו. לכן אחותי הבכורה, שרה ז"ל, סיימה את לימודיה בהצטיינות בבית הספר העממי ונאלצה ללכת ללמוד תפירה במשך ארבע שנים; אחותי השנייה, עטל, הלכה לעבוד כקופאית בחנות סיטונאית; אחותי השלישית, פיניה, עדיין חיפשה עבודה בעת שסיימתי את לימודיי. גם אני רציתי להמשיך ללמוד, אבל ידעתי כי הדבר אינו בר-ביצוע. לעזרתי באו שתיים מאחיותיי; הן הבטיחו לאבא לממן את לימודיי בתיכון. ניצלתי את 1938–1939 להכנה ללימודים בגימנסיה העברית שבקובל מתוך ניסיון לדלג על לימודי השנה הראשונה. עמדתי במבחנים שנערכו בקיץ 1939 והתקבלתי לגימנסיה.

בינתיים התקדרו השמיים באירופה, וסכנת המלחמה בין פולין וגרמניה החריפה במהירות. מלחמת העולם השנייה פרצה, ואנו לא תיארנו לעצמנו כי הצבא הפולני יובס כה מהר. ב-17 בספטמבר נודע לנו באמצעות הרדיו כי האזור שאנו נמצאים בו סופח לברית-המועצות. לאחר ימים מספר הופיע הצבא האדום בשערי עיירתנו, וקיבלנו את פניו בפרחים ומתוך שמחה רבה.

באוקראינה המערבית היו אז כ-80% מהאוכלוסייה אוקראינים, 10% פולנים ו-10% יהודים. לנו היהודים רווח פתאום – הלוא במשך כל השנים הורגלנו להפליה, לקיפוח ולשנאה; ואילו עתה ניתן לנו שוויון זכויות, ונפתחו לפנינו כל הדרכים בעבודה ובלימודים. בעיירה נפתחו שני בתי-ספר תיכוניים ללא תשלום, תיכון בוקר ותיכון ערב. רוב הצעירים היהודים התקבלו לכל עבודות הפקידות ואף למשרות גבוהות בגלל מיעוט יודעי קרוא וכתוב בקרב האוקראינים. אלה שסבלו היו ההורים - רובם היו דתיים ונאלצו לחלל את השבת בפרהסיה. כן "סומנו" העשירים ובני המעמד הבינוני, והם היו מיועדים לגירוש לסיביר. מצב משפחתנו הוטב מבחינה כלכלית: חמשת המבוגרים שבמשפחה עבדו; אבא לא רצה לחלל את השבת, ולכן קנה סוס ועגלה והפך לעגלון. הסתגלנו למצב. למדנו במהרה לשלוט בשפה הרוסית ובשפה האוקראינית, ונפתחו לפנינו – הצעירים - שערי תקווה לעתיד. "נגמלנו" מ"הרעיון הציוני" שחדל להיראות ממשי ומעשי.