עולם שנגוז - היהודים בווהלין

המחנות האזרחיים

לצד הצעירים היהודים הרבים שהצטרפו ישירות ליחידות הלוחמות, נמצאו אז ביערות גם אלפי יהודים שבגלל סיבות שונות לא היו כשירים ללחימה. היו אלה קשישים, נשים, ילדים וגברים ללא נשק. בחיפושיהם אחר ביטחון וסיוע התרכזו הללו במחנות מיוחדים ששכנו ליד היחידות הלוחמות, ובהדרגה הם הפכו להיות חלק מהמאבק הפרטיזני. בספרות ההיסטורית היהודית כונו מחנות אלו "מחנות משפחה", ואילו בספרות הסובייטית הם כונו "מחנות אזרחיים". דומה כי המונח הסובייטי שיקף את המציאות בצורה נכונה יותר. האנשים במחנות נאבקו על חייהם, פשוטו כמשמעו. הם ניסו להיעזר בתנאי הטבע והסביבה כדי לשרוד. מטבע הדברים נמצאו מחנות אלה ביערות העבותים שבצפון ווהלין.

יצירת המחנות נבעה מבריחות גדולות של יחידים ושל קבוצות לאחר הרצח ההמוני. צעירים יהודים בעלי נשק לא היו מוכנים להפקיר את קרוביהם שהצטרפו אליהם ביער. המארגנים המקומיים של תנועת הפרטיזנים הסובייטית נאלצו להתמודד עם בעיה זו, והראשונים מביניהם היו מקס, קרוק ומיסיורה. הם החליטו להפריד בין הלוחמים לבין האזרחים, וכך קמו שלושה מחנות אזרחיים. מעת לעת נאלצו המחנות להעתיק את מקומם. המחנות סיפקו שירותים שונים ליחידות הלוחמות. תנאי החיים במחנות האזרחיים היו קשים, ובעיקר היה קשה אם הגרמנים ערכו מצוד. לעתים הם נאלצו לסגת תחת אש.