מסמכי הנצחה

יהודים בתנועה הפרטיזנית באוקראינה \ ד"ר שמואל ספקטור

(לקוח מתוך: ילקוט ווהלין 51-52, כרך י' קובץ 2, פברואר 1995, עמ' 22 – 24)

פלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נתקבלה בהפתעה גמורה במוסקבה, בעיקר על ידי סטלין. הוא היה זקוק ליותר זמן כדי לשקם את הצבא האדום, לאחר שבטיהורים של סוף שנות השלושים הוצאו להורג רוב המפקדים מרמת החטיבה ומעלה. גם הצטיידות בנשק חדש הייתה בעיצומה. סטלין לא שעה לפיכך לאזהרות על הכנות של מתקפה גרמנית לא של שירותי המודיעין שלו ולא של בנות הברית, כולל של צ'רצ'יל. ההלם שירד על סטלין ומקורביו שיתקם לכמה ימים. תרמה לחוסר המעש הזה גם הקונצפציה הצבאית הסובייטית שטענה שהמלחמה תיערך על אדמת האויב. לכן לא נערכה מראש שום הכנה למלחמה בדרך של מרי מזוין בעורף האויב הכובש.

הראשונים שהתעוררו לפעולה היו מנהיגי הרפובליקות הסובייטיות שהותקפו: אוקראינה וביילורוסיה, וכן מנהיגי הנקג"ב (הקומיסאריון לביטחון המדינה). ב-25 ביוני 1941 התקיימה התייעצות בקייב עם מזכירי המפלגות של המחוזות המערביים, וב-28 נפגשו כל המזכירים המחוזיים עם ניקיטה חרושצ'וב, אז מזכיר המפלגה באוקראינה. הוקמו קבוצות מבצעיות מורכבות מבכירים של המפלגה ונקג"ב, ובראשן משה ספיבק – מזכיר הועד המרכזי האוקראיני לענייני כוח אדם. הביצוע הוטל על הנקג"ב, שברשותו היו האמצעים הדרושים (כוח-אדם, מדריכים, נשק וכיו"ב).

במוסקבה התאוששו בינתיים וב-29 ביוני 1941 פרסמו הועד המרכזי של המפלגה ומועצת הקומיסרים הוראה, בה נאמר: באזורים הכבושים על ידי האויב יש להקים יחידות פרטיזניות וקבוצות חבלה למאבק ביחידות של צבא האויב. כדי להצית מלחמה פרטיזנית בכל אתר, לפוצץ גשרים, דרכים, ניתוק קשרי טלפון וטלגרף, שריפת מחסנים וכו'. בנאומו הפומבי הראשון ועד פרוץ המלחמה ב-3 ביולי 1941 חזר סטלין על הוראה זו.

התארגנות הנקג"ב בפיקוחה של המפלגה הייתה בשלב הראשון, בשלוש צורות: השארת יחידים או קבוצות זעירות לתפקידי מודיעין בעורף; ארגון "גדודי יירוט" (איסטרביטלני בטליוני) – בעיקר למלחמה במרגלים וצנחני האויב; גדודי פרטיזנים.

רוב אלה האחרונים, שהוקמו בפורמציות גדולות, לא החזיקו מעמד, כי לא התאימו ללוחמה פרטיזנית והתפזרו. גדודי היירוט – מספרם היה גדול כ-651 ובהם 118,023 אנשים. אלא שעם התקרב הגרמנים לחמו רובם עם יחידות הצבא האדום וצורפו אליו. מיעוט הושאר בעורף כיחידות פרטיזניות, כמו זו של קובפאק בנפת פוטיבול (מחוז סומי), או של בנימין שכנוביץ, בדנייפרופטרובסק.

בכל המסגרות שנמנו לעיל היו יהודים, לעיתים, במספרים נכבדים. כך למשל היו בגדוד היירוט של נפת סטלינדורף (נפה יהודית אוטונומית במחוז זפורוז'יה) למעלה משליש יהודים. בגדוד של שכנוביץ', מבין 25 לוחמים היו 5 יהודים, ביניהם המפקד – בנימין שכנוביץ' והקומיסר. שניהם נספו בקרבות עם הגרמנים. גם אצל קובפאק היו יהודים. וכך היו ביחידות של סבורוב, פיודורוב הצ'רניגובי, נאומוב, ועוד.

היהודים שהושארו בגדודי היירוט או ביחידות פרטיזניות, היו רק בחלקם חברי מפלגה ורובם בלתי מפלגתיים. בחודשים יולי-אוקטובר 1941, נוספו יהודים שנמלטו משני מקורות: מניצולי ההשמדה, ומחיילים יהודים מהשבי הגרמני או שהיו במצור והסתתרו. כידוע היו יהודי ברית המועצות הראשונים להשמדה. עם כיבוש עיר או עיירה, לאחר זמן קצר, באו אנשי האיינזצגרופן. ובתיאום עם הממשל הצבאי הגרמני ביצעו אקציות נגד יהודי המקום. פרט לאוקראינה המערבית ומחוז קמניץ-פודולסק ומחצית מחוז ויניצה (שצורפו לגנרל קומיסריאט ווהלין – פודוליה). הושארו לפי צורכי הצבא הגרמני מחנות קטנים של יהודים בעלי מקצועות נדרשים. גורל דומה נועד לחיילים יהודים מהצבא האדום שנפלו בשבי הגרמני: חוליות של שירות הביטחון הגרמני יחד עם המשטרה הצבאית סרקו את מחנות השבויים אחר יהודים, והוציאו אותם להורג.

בסוף מאי 1942 חל שינוי בלוחמה הפרטיזנית. ב-30 במאי הוקם המטה הפרטיזני האוקראיני המרכזי, וביוני 1941 – המטה הפרטיזני האוקראיני בפיקודו של טימופיי סטרוקאץ', לשעבר סגן הקומיסר של הנקג"ב באוקראינה. לרשות הלוחמה הפרטיזנית הועמדו מטוסי תובלה קלים, פותחו מכשירי קשר, סוגי נשק וחומרי חבלה מיוחדים, הוכשרו מפקדים, קצינים פוליטיים, ובעלי מקצוע בשטחי הקשר, החבלה והמודיעין. הנקג"ב, שהיה עד אז אחראי ללוחמה הפרטיזנית, העביר למטה הנ"ל כ-1,000 יחידות שמנו למעלה מ-25,000 לוחמים. מספרים אלה הם מוגזמים, שכן התקופה יולי 1941-יוני 1942 לא ידועה כמצטיינת בפעילות פרטיזנית נרחבת. יש לשער שבמספרים אלה נכללו קבוצות זעירות "רדומות" רבות, שפעילותן הייתה אפסית.

לאחר שהרבה יחידות אוחדו לאוגדות, ונשק רב סופק על ידי מטוסים, הורה המטה הפרטיזני האוקראיני, בסתיו 1942, לשתי האוגדות של קובפאק ושל סבורוב לנוע במסע קרבי מערבה לעבר צפון מחוז ז'יטומיר במטרה להפעיל את התנועה הפרטיזנית באזורים הדרומיים הערבתיים – מחוז קמניץ-פודולסקי, ויניצה וקייב, וכן להפעיל תנועה זאת מערבה לעבר מחוזות רובנה ווהלין. למסע הזה הצטרפו יהודים ניצולים וחיילים לשעבר. אוגדתו של קובפאק נשארה ניידת וערכה מסעות קרביים מערבה אל שטחי ביצות הפריפט, אל צפונה ומרכזה של ווהלין, והמסע הארוך אל עבר הקרפטים ביוני 1943. אוגדתו של סבורוב התמקמה בצפון מחוז ז'יטומיר, ועל בסיס גדודים ממנה הוקמו אוגדות חדשות, כגון שתי האוגדות הרובנאיות (של בגמה ושל איבן פיודורוב), של מליקוב, של מלניק, האוגדה של שצ'ורס בפיקוד טרטוטה, האוגדה ע"ש לנין בפיקוד איבנוב ועוד.

ביערות צפון מחוז ז'יטומיר הצטרפו יהודים שברחו מהאקציות בעיירות והסתתרו ביערות ובכפרים, וכן חיילים יהודים בורחי השבי ומסתתרים מהמצור. הם ניצלו את הופעת האוגדות הפרטיזניות שם והצטרפו אליהן. באמצע 1943 הצטרפה קבוצה של יהודים שברחה ממחנה עבודה שהיה בנובוגרד – ווהלינסק. הפרטים על מחנה זה ועל הבריחה מעטים מאוד, ואפשר להניח שהיה זה מחנה של בעלי מקצוע יהודים שעבדו עבור הצבא הגרמני. נובוגרד – ווהלינסק הייתה גם בימי השלטון הסובייטי בסיס צבאי חשוב עם קסרקטינים רבים, והגרמנים שבנו שם את הבסיסים שלהם, כולל בתי מלאכה שונים.

במחוז קמניץ-פודולסק ובמחצית הצפונית של מחוז וויניצה הקימו גטאות עד אמצע 1942. המחצית הדרומית של מחוז ויניצה צורפה לטרנסניסטריה שבשלטון הרומנים. יהודים מקומיים רבים שניצלו מהאקציות בתוספת יהודים רומנים רבים, ישבו כאן בגטאות עד לשחרור בראשית 1944. בגטאות אלה התארגנה מחתרת סובייטית ורוב פעיליה היו יהודיים. אלה הקימו אחר כך קשרים עם היחידות הפרטיזניות שפעלו באזור. בעת אקציות החיסול, בסוף קיץ 1942, ברחו רבים ליערות וכפרים. כשהגיעו לכאן באמצע 1943 קבוצות פרטיזניות במטרה לארגן אוגדות מחוזיות, הצטרפו אליהם כ-500 יהודים. בעיקר היה רב מספר היהודים, כ-200 איש, בבריגדה השנייה על שם סטלין – 220 איש (כולל פלוגה יהודית); בחטיבת הפרשים על שם לנין 47 איש;  באוגדות של קמניץ-פודולסק יחד עם האוגדה הטרנופולית היו כ-150 יהודים.

גם באזור ווהלין (מחוזות רובנה) התקיימו הגטאות עד הקיץ והסתיו של 1942. בכמה מהגטאות התארגנו קבוצות יהודיות שהצטיידו בנשק, ובסמוך לחיסול יצאו ליערות וחיפשו קשרים לפרטיזנים הסובייטים. אלה עדיין לא היו באזור, והקבוצות נאלצו להיאבק על הישרדותן עד לסוף 1942 וראשית 1943. הצטרפות חלק מהן אל קומוניסטים מקומיים: יוזף סובייסיאק (מקס), מקסים מיסיורה, מיקולה קונישצ'וק (קרוק) - לא פתרה את בעיותיהן. ראשונה נתקלו ביחידות פרטיזניות סובייטיות מאורגנות הקבוצות שפעלו בצפון מזרח ווהלין, מדומברוביץ, סרניק, ואחר כך מערבה יותר, מנייביץ, פובורסק וקמין קושירסקי. הם נפגשו עם סגן אלוף אנטון ברינסקי וקבוצתו, שהיו שליחים של מינהל המודיעין הראשי, ובאו מביילורוסיה הדרומית. הוא קיבץ את היחידות ל"חטיבה למשימות מיוחדות" מספר 001. רובם הועברו באביב 1943 לאוגדות הרובנאיות. קבוצת משה גילדנמן ("דיאדיא מישה") מקוריץ וכן יחידים ממזרח ווהלין נקלטו באוגדתו של סבורוב. קבוצת זופיובקה-קולקי שהלכה לחפש את יחידת גילדנמן נתקלה באוגדתו של קובפאק והתקבלה לשורותיו.

באמצע 1943 הגיעה לחלק הצפוני-מערבי של ווהלין האוגדה הצ'רניגובית בפיקודו של אלכסיי פיודורוב. הצטרפו אליה קבוצות מהאזור המערבי והצפון מערבי: שאצק, רטנה, לובומל וכן יחידים רבים מהאזור, כולל ממחוז לובלין (מהעבר המערבי של הנהר בוג), וכן כמה מבורחי המרד במחנה המוות סוביבור, וכן התלקטה באוגדה הצ'רניגובית של פיודורוב הקבוצה הגדולה ביותר של יהודים – 308 לוחמים.

פרשייה אחרת היא מחנות המשפחה היהודיים שהיו בצפון ווהלין, ובהם למעלה מ-500 נפש. למרות שהחל מהמחצית השנייה של 1943 הפכו לזרוע הלוגיסטית של האוגדות הפרטיזניות, הם לא נכללו "ברשימות של ההרכב האישי" של האוגדות, ויושביהם לא הוכרו אחר המלחמה כלוחמים.

על פי אומדנים סבירים לחמו באוקראינה כ-300,000 איש בשורות הפרטיזנים. ביניהם היו כ-3,500 יהודים. בהתחשב בנסיבות ובתנאים שהיהודים מצאו עצמם תחת הכיבוש הנאצי, זוהי השתתפות נכבדת למדי. להלן מספרי היהודים בכמה מהאוגדות הנודעות באוקראינה:

שם האוגדה

מספר הלוחמים (מקסימ.)

מספר היהודים

פיודורוב צ'רניגובי

3,373

308

קובפאק

1,854

247

בגמה (רובנאית)

1,568

242

חטיבה 2 ע"ש סטלין

2,763

213

פיודורוב (רובנאית)

1,744

139

סבורוב

3,675

120

מליקוב (ז'יטומירית)

4,307

82

נאומוב - פרשים

1,587

59

 

ארכיוני אוגדות אלו ואחרות נמסרו לאחר הפירוק למטה הפרטיזני האוקראיני. עם פירוקו של זה נמסר כל החומר לארכיון של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית. בארכיונים אלה מצויות "רשימות של ההרכב האישי" ובהן פרטים אישיים רבים לגבי כל לוחם: לאום, גיל, מקום המגורים, מקצוע, חברות במפלגה, השכלה, תאריך ההצטרפות לפרטיזנים ועוד. בעזרת מידע זה ואחר אפשר לעמוד על טיב הלוחמים היהודים, ואף להרכיב מעין רשימה שמית כמעט שלמה של כל הפרטיזנים היהודים באוקראינה.