מסמכי הנצחה

מיקי נבו / מחנה טרבלינקה, מארס 2001

מיקי נבו הוא בנם של הפרטיזנים חנן וולודבסקי ושל שרה (לבית ביבר) וולודבסקי ז"ל.

אל משפחת אבי: סבי מיכאל, סבתי חיה, וילדיהם - מרדכי צבי, רבקה, נחמה, אידה, משה ומרים. אל משפחת אמי: סבי דוד, סבתי בינה אשר נפטרה משחפת, סבתי החורגת אסתר, וילדיהם - עטל, פיניה, סימה, נחום, סנדר, ברל ופייגה.

לכאורה דמומים אתם בתוך האדמה הזו, אך קול זעקתכם ליווה את ילדותי והחריש את לילותיי; אני יודע שראיתם מראות, שהייתה בכם תמיהה גדולה - על מה אירע לו לאדם; שראיתם מולכם עיניים לא אנושיות באין תחושה שלהם; אני יודע כי המראות הללו יחד עם זעקתכם עברו בדרך לא דרך מגיא ההריגה, בארץ קפואה ושמה פולין, דרך געגועיהם של הוריי ועד למחוזות חיי שלי.

על האדמה הקשה הזו שרוותה דמכם, אני עומד - בשר מבשרכם - ופונה אליכם קרוביי, אהוביי, אתם שלא זכיתי להכירכם; באתי לכאן כדי לסגור מעגלים בחיי שלי, לגעת במבוך הגעגועים שדבק בי מהוריי, לראות לשורש כאבם ולשורש הכאב שלי.

באתי לכאן כדי לספר לכם על הוריי - ילדיכם חנן ושרה.

ילדיכם שרדו את השואה ביערות כפרטיזנים לוחמים; לאחר מכן עלו לארץ-ישראל, ובה הקימו משפחה וביקשו מנוחה מזכרונותיהם; שלם היה גופם אבל נפשם מוכה, ואובדנם - הניתוק מכם - הוליד חלל רב ועצום בתוכם.

אני מבקש לומר לכם כי קשה הייתה להם הפרידה ללא נשוא; דברי הפרידה שהיו רוצים לומר לכם - נחקקו בלבם לאורך כל השנים שעברו מאז, ולכן הם זורמים גם בדמי.

אני מבקש לומר לכם שלא שכחו, אפילו לרגע, ועד היום הם נושאים את שמכם על שפתותיהם. והיום, בזקנתם, חוזרים אליהם המראות ביתר שאת.

שני סוגי מיתה מצוינים כניגודים במקורות, המתים באש והמתים במים; בעוד שהמתים באש הם אלו המאבדים את צורתם החיצונית, נראים המתים במים כאחד האדם, כישנים. המתים באש, אתם, נשחת גופכם על ידי המרצחים; המתים במים סובבים בינינו, גופם שלם אך נשמתם צורפה בכור ההיתוך של סבל ושל רוע אנושי שלא ניתן להבנה; דוק של עצב בעיניהם, מבטם נוגע לא נוגע ובמגעם שוכנת הבדידות.

ולמרות הכול השקיעו את כל מה שנשאר חי בתוכם בגידול ילדיהם, אחותי ואני, וזכו לעת זקנה לנכדים שהאירו את ימיהם - באהבה תמימה חפה ממועקות.

דוֹדי אברהם, בנכם – מי ששרד את השואה כנער צעיר - הגיע לארץ-ישראל, ובמשך שנים שירת כאן בצבא הקבע. כאָב הוא לי, ולמדתי ממנו את העצמה, את התקווה ואת מגע השורשים.

באתי לכאן לספר לכם על עצמי: אני נולדתי לילדיכם שרה וחנן לאחר שנים רבות של עקרות; שני לאחותי הבכורה בינה, דור שני אנו נחשבים; ובדמנו זורמים הזכרונות - לא מסיפורים עשויים זכרונות אלו, כי אם משברי מילים, מחלומות טרופים, מהניסיון לפענח את הכובד, את השתיקות, את העצב, את הציפיות ואת המבט וכל מה שאחריו הנמצאים בעיניהם של הורינו. גדלתי בתוך אהבה מכבידה, בין ובתוך צללים, ונדרשתי למלא ציפיות: ללמוד, להשכיל ולהרבות דעה. נאמר לי תמיד כי תכלית חייהם של הוריי היא הצלחתי, ולא עלה בידי להבין על מה ולמה אין תכלית אחרת.

שמעתי את הוריי נושאים את שמכם בשנתם וראיתי את בדידותם; אך כנער בחרתי להתמקד בקשיים של המפגש עם עולמם. לא עלה בידי להבין, ואף הכעיסו אותי, תכונות רבות בהם.

אבל מעבר למרירות ולכעסים נבנה בי הבסיס להיות לאדם. וכשגדלתי היו שזורים בי העבר והעתיד, מועקת הסבל והתקווה להמשך - מאסתי בפחדים והייתי ללוחם במדינה שלי; למדתי לחרוש את דרכי ארצי, להיות לאחד עם המדבר ולאהוב את הרי הגליל; וכפי שצורבת לי האדמה הארורה הזו את כפות רגליי ואת נפשי, כך האדמה בארצי שלי עוטפת אותי באהבתה; למדתי להגן על חיי, אבל לראות גם לסבלו של האחר - ואני רוצה פה להעיד בפניכם: גם כאשר לחמתי מעולם לא הייתה שנאה בלבי, ומראות שראיתם לא נשקפו מעיניי שלי.

ובחיי בחרתי את בחירותיי שלי. הקמתי את ביתי ונולדו לי ילדיי אורי ורועי, ילדים שדמם דמכם; הרבה אהבה לי אליהם ותקווה גדולה - אנא היו מליצי יושר עבורם לחיים טובים. אני מתגורר בגליל ועוסק כמוכם, סבא וסבתא, בחינוך. אני מנסה לעזור לכך שתלמידיי יהיו אנשים המחפשים את דרכם בנתיבי הלב והדעת, ושלא יהיו נגועים בשנאה.

עומד אני כאן מולכם - בן ואב, לוחם ומחנך - ונפשי יוצאת אליכם. ראו, השוכבים והנספים, המתים בחרב ובאש, השלדים המהלכים - ראו, ניצחתם, תפילתכם נשמעה; ראו את תלמידיי עומדים כאן לכבודכם ומנסים להבין את עולמכם.

באתי לכאן לבקש מכם מחילה על ששנים רבות לא רציתי לדעת, על שרציתי לחמוק מהמפגש; על שלא ידעתי לקבל ולא ידעתי להבין; על כך שגבה לבי והעזתי לבקר; על שלא היה בכוחי להכיל ולא היה ביכולתי להקל; על שנסתרו ממני עיניהם של הוריי ובחרתי במילים; על שהקשחתי לבי לסבל הגדול; על כך שהיו רגעים שבזתי, שהתביישתי, שמאסתי באהבה. היום הורה אני, והוריי שלי בדמדומי חייהם; בשר מבשרכם הוריי-ילדיכם, ובשר מבשרכם אני; אנא מחלו לי, אנא מחלו לי.

באתי לכאן לפגוש את אלוהיי שהוא אלוהיכם: כשיצאו הוריי מן היערות - השאירו שם את הקשר לאל. אבדן האמונה באדם לא אפשר להם את המשך האמונה; אבל לכם היה אל ואליו פניתם, אִתו שוחחתם, אִתו חלקתם את חייכם. וכשנפטר אדם בעיירה, נשאתם עליו תפילת קדיש. איני יהודי דתי אבל קיימים בי הקצוות, ומנעוריי מחפש אני את אמונתי ואת אלוהיי; ואני מבקש לשאת לכבודכם את תפילת הקדיש. היו שלום קרוביי; מקום קבע של אהבה אליכם קיים בתוך נפשי לעד, ואשתדל שיהא זה מקום של קבלה ושל שלווה.

יתגדל ויתקדש שְׁמֵהּ רבא. בעלמא די בְּרָא כִּרְעוּתֵהּ, וימליך מַלְכוּתֵהּ ויצמח פּוּרְקָנֵהּ ויקרב מְשִׁיחֵהּ. בחיֵיכוֹן וביומֵיכוֹן ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קָרִיב, ואִמרוּ אמן. יהא שְׁמֵהּ רבא מבורך לעולם וּלְעַלְמֵי עלמיא. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שְׁמֵהּ דְקוּדְשא בְּרִיך הוא. לְעִלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא דַאֲמִירָן בעלמא, ואִמרוּ אמן. יהא שְׁלָמָא רבה מן שְׁמַיָא וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואִמרוּ אמן. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואִמרוּ אמן.