Articles

משה פלטיאלי (פלוט)

אחרי שהבראתי ממחלת הטיפוס ולאחר נסיגת הגרמנים חָבַרנו לצבא האדום. בדרך כלל גויסו כל הפרטיזנים לצבא. ליפא אבינוביצקי היה רופא צבאי, קיבל דרגת סרן ונשלח לאן שהוא. אותי ועוד כמה חברים השאירו במקום על מנת לארגן את חיי המחוז. חזרתי ללוביישוב, העיירה שעבדתי בה לפני המלחמה. תפקידי החדש היה רם מעלה - מוניתי למנהל משרד הפיננסים של המחוז. שמי היה עכשיו מויסיי איסקוביץ' פלוטוב. כדי לקבל משרה רמה ואחראית זו עברתי קורס מיוחד ומרוכז בעיר לוצק. הייתי ממונה על מחלקות רבות - מס הכנסה, מסים חקלאיים, תקציבי חינוך, תקציבי בריאות, עזרה סוציאלית וכולי. בתוקף תפקידי היה עליי לבקר בכל המחוז, ובאחד הימים הגעתי גם לעיירת ילדותי גלושא רבתא. למעשה, לא היה זה ביקורי הראשון שם לאחר אובדן יהודיה. פעמיים עברתי בה לפני כן בלוויית חבר לנשק במהלך סיור בסביבה.

לא פיללתי אז כי בעוד כמחצית השנה אשוב ואבקר בעיירתי בתוקף תפקידי כמנהל משרד הפיננסים הסובייטי במחוז. ראש המועצה המקומית קיבלני בכבוד גדול ובהתרפסות בולטת, וגם שאר הנכבדים הביעו את התפעלותם (ובעומק לבם את אכזבתם) על שנשאר נצר ושריד מהיהודים - בנה של רחל המשמש בתפקיד נכבד ואחראי. כל אחד מהם החל מלמד זכות על עצמו וסיפר לי כיצד עזר ליהודים המסכנים על ידי "הגנבת" קמח ותפוחי אדמה לתחומם. כולם הביעו את צערם על גורל היהודים. ידעתי היטב כי הייתה זו העמדת פנים, וכי הם נהנו מהרכוש הגזול.

יצאתי לרחוב. במרחק צעדים ספורים, מצד שמאל, הזדקרו כָּתלי בית הכנסת. המקום עמד בשיממונו כמקודם, וערֵמות של זבל וגללי אדם ובהמה נצטברו שם. לרגע צללתי במעמקי העבר, ונדמה היה לי ששמעתי את הצלילים ואת ניגון התפילות - תפילות שבת ומועדים, מוסף ושחרית של ימים נוראים . שוב אני כמו נחלץ מתחומי המקום והזמן, ולנגד עיניי עומד מקום זה לפני השואה... השעה היא בין מנחה למעריב, ומיטב הנוער מתרכז בחזיתות הבתים. חלקם מתיישב על הספסלים, חלקם עומד ומאזין לדברי "המשכילים" – אלה המתווכחים על עניינים העומדים ברומו של עולם, מנתחים את ספריהם של הסופרים הגדולים ומסיקים מסקנות. בין ראשי הדוברים נמצאת אחותי, ברכה, המשכילה ובעלת הכשרונות הנדירים. על אף מחלתה הקשה הדריכה והשתתפה בכל מאורע ומפעל תרבותי, בין אם זה סימפוזיון זוטא על בעיות ספרות ובין אם זו הצגת תיאטרון של חובבים. גם גיסי, ר' שמואל - העניו והצנוע, הצמא תמיד לדעת ולהשכלה למרות היותו שו"ב [שוחט ובודק] ויהודי חרד - היה לִבּו ער לכל המתרחש בעולם ואהבתו היתה נתונה לשפה העברית, שפה שהיה בקי בה ודלה ממנה פניני מילים. יוסף כגן - "העיתונאי", מנויו היחידי של עיתון "היינט" הוורשאי - היה מוסר דוח פוליטי, בקי מאין כמוהו באירועים המדיניים. גם אנו, הקטנים, היינו מזדנבים מאחורי הגדולים ושותים בצמא את דבריהם.

הגעתי לביתי שליד בקתת מיכלקה שכננו, ה"גוי של שבת" שלנו שידע את כל מנהגינו והליכותינו; לבסוף שינה בן הבליעל את פרצופו, הפך ל"פולקס דויטש"[בן העם הגרמני] ונמלט עם הגרמנים. בביתי, מורשת סבי ר' אבא שו"ב, עברו עליי שנות ילדותי - השנים היפות ביותר בחיי. אמנם יתום הייתי, שכן אבי נרצח אף הוא בפרעות 1920 ולא אזכרהו. ברם, אִמי הייתה לי גם לאב ומחנך. במסירות ובהקרבה עצמית גידלה אותי, ולא אחת חסכה מפִּתה ונתנה לי. הייתה מוכיחה אותי ומיד סולחת, קשה לכעוס ונוחה לרצות. ומי כמוני ידע והכיר את טוב לבה ללא סייג, את יושרה ונכונותה לעזור תמיד. היו ימים לא מעטים שזולת פת לחם קיבר לא היה בבית שום מאכל; ואף על פי כן, בכל שבוע הייתה אימא אורזת בצנעה ובסתר חבילת מזון, מסתירה אותה מתחת לצעיפה החורפי העבה, ומביאה לביתה של משפחה מכובדת וענייה שניאותה לקבל עזרה רק ממנה. על אף אדיקותה ודבקותה במסורת, על אף שקיימה את כל המצוות, קלות כחמורות, ועל אף אמונתה התמה שנבעה ממעמקי הלב – תמיד לימדה זכות על החלוצים ה"אפיקורסים" למיניהם, ונאחזה בדברי חכמים כי מצוות יישוב ארץ-ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה...

נרגש ונבעת הלכתי לביתי מקודם. שמתי פעמיי לעבר הדלת, והנה אני בתוך הבית. ריח של זיעה ושל כבסים מלוכלכים נדף בחלל, אי סדר והזנחה שררו בכול. מהחדר הקטן, חדרי לשעבר, יצאה לקראתי "בעלת הבית" החדשה ושאלה למטרת בואי. כנראה האישה הגוצה והשמנה לא הכירה אותי. השיבותי לה בשלווה מלאכותית כי ביתי הוא זה, ובדעתי להציץ בו קמעה. לרגע נדהמה, כאילו יצור שלא מעלמא הדין [שלא מהעולם הזה] עומד לפניה; ברם, חיש התאוששה והצטדקה על שלא ידעה כלל ולא שיערה כי נשאר שריד "מהם", ואני הופעתי באופן פתאומי לחלוטין.

הרגשתי זר בבית זה, בית שבעבר היה ביתי. יצאתי משם.

באחד הביקורים שלי במשרד הפיננסים המרכזי שבעיר לוצק, בירת ווהלין, נתקלתי בבחורה יהודיה. היא סיפרה על חיילים יהודים מארץ-ישראל שבאו לעזור לאנגלים במלחמתם בנאצים, ועתה הם עוזרים לפליטים יהודים להגיע לארץ-ישראל. גמלה בלבי ההחלטה לעזוב את הכול ולהצטייד בתעודה של תושב העיר לובלין שבפולין. עיר זו השתחררה משלטון הסובייטים, ושמעתי כי ב"בית י.ל. פרץ" הנמצא בה נפגשים יהודים כדי לקבל מידע נחוץ לחיפוש קרובים. הגעתי ללובלין, ושם חָבַרתי לצעירים פרטיזנים כמוני. כדי להתחיל בדרכנו לארץ-ישראל עלינו על רכבת, ונסענו להונגריה דרך צ'כוסלובקיה.

באותם הימים הייתה אירופה במצב של תוהו ובוהו, מחולקת לאזורי שליטה רוסיים, בריטיים ואמריקניים. בדרך לא דרך הגענו לאוסטריה. אספנו עוד מידע כיצד ניתן לעבור את הגבול לכיוון אזור השליטה האנגלי. הצטיידנו בוודקה כדי לשחד את השומרים בגבול, ולאחר צעדה ארוכה וקשה בהרים הגענו לעיר טרוויזו שבאיטליה. שם שכנה החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל). לראשונה פגשנו חיילים יהודים מארץ-ישראל. ראינו סמלי מגן דוד בכל מקום, שמענו את צלילי השפה העברית וכולנו פרצנו בבכי מרוב התרגשות.

בטרוויזו פגשנו בשליחי הסוכנות היהודית. לבושים היו במדי חיילים יהודים, ועיקר עיסוקם היה הברחת יהודים לארץ. הם איתרו ניצולים יהודים בגרמניה – בחורים ובחורות - והעבירו אותם לטרוויזו. כך פגשתי במופע של שחקנים מארץ-ישראל את אשתי שרה, אם ילדיי והסבתא לנכדיי. בינתיים הוחלט לייסד קיבוץ במתכונת הקיבוצים שבארץ; קיבוץ כזה הוקם בווילה של אציל איטלקי נאצי בורח, בעיירה נוננטולה שליד העיר מודנה. אותי מינו למדריך ולמורה לעברית ולידיעת הארץ בגלל ידיעותיי. הצעתי לחברתי להצטרף אליי לקיבוץ, אולם המכסה הייתה מלאה ולא היה מקום יותר. בלית ברירה הודעתי כי היא ארוסתי, ובלעדיה לא אוכל לנסוע ולמלא את תפקידי. כך היא הצטרפה לקבוצה.

במשך חצי שנה חיינו חיי שיתוף לכל דבר. הייתה זו תקופה יפה מאוד. החומר האנושי בקיבוץ היה מגוון: חלק מהצעירים היה בתנועות נוער ציוניות עוד בפולין ואִתם לא היו בעיות, אבל רבים גדלו ושרדו בדרך נס במחנות השמדה. יצר הקיום וההישרדות אצלם היה מעל לכול, ומילת המפתח הייתה "להסתדר" – דהיינו להשיג פת לחם ולבוש כלשהו. זכורני שמִדֵי בוקר היינו מוצאים חתיכת לחם מתחת לכרית, על אף שהיה אוכל בשפע בקיבוץ. בתפקידי כמדריך ומחנך השקעתי מחשבה רבה ומאמץ כדי להפוך ילדים אלה למועילים. לימדנו אותם עברית וסיפרנו להם על הארץ ועל העם היהודי. עמדנו על חשיבותם של ערכים כמו עבודה, כיבוד הזולת ועזרה הדדית.

בעזרת חיילי הבריגדה היהודית התגברנו על בעיות רבות. האינסטינקטים המחודדים שלהם עזרו להם להסתגל לחיים חדשים ולהתגבר על משקעי העבר המחרידים. לפני העלייה ארצה כולם קיבלו באהדה רבה ובהבנה את שיעורי ההגנה והשימוש בנשק ובמקלות שניתנו להם על ידי חיילי הבריגדה, חיילים שלמעשה היו שליחי ארגון 'ההגנה'.

מהקיבוץ בנוננטולה כתבתי מכתב לברל, אחי גיסי. הוא גר בקיבוץ גליל ים, ושלחתי אליו את המכתב על אף שלא ידעתי את כתובתו המדויקת. הוא התרשם מאוד ממכתבי ומסר אותו לפרסום בעיתון "דבר". בין היתר כתבתי לו כי "המלחמה האחרונה הוכיחה כי הדרך היחידה לכל שארית הפליטה [היא] לבנות מדינה יהודית ולהקים דור חדש שלא יידע טעם גלות, דור מאוחד ששאיפותיו הן לבנות ולהיבנות, דור של איכרים ופועלים - עם שווה לכל העמים ועולה עליהם ברוחו... לנוער המשוחרר, בייחוד לפרטיזנים היהודים, מגמה אחת: לאחד את כל הכוחות ולבנות את ארצנו וללחום בעדה עד טיפת דמנו האחרונה... רצוננו שלא יחזור עוד מה שהיה ושלא יובלו עוד יהודים כצאן לטבח."

בינואר 1946 עלינו על ספינה ישנה ורעועה ושמה 'אנצו סירני'. לאחר מסע קשה, תלאות מרובות וצפיפות איומה נלכדנו על ידי הבריטים; באופק כבר אפשר היה לראות את חופי הארץ. נכלאנו במחנה מעצר בעתלית. לאחר כמה שבועות השיגה הסוכנות היהודית את האישורים הדרושים, ומשה שרת בכבודו ובעצמו בא למחנה כדי לבשר לנו את דבר שחרורנו. האנייה שלנו הייתה האחרונה שנלכדה ונכלאה בעתלית. אחרינו נשלחו כל המעפילים למחנות בקפריסין.

לאחר השחרור מעתלית גרנו בקרית חיים בביתו של משה לצטר, בן-דודה הטוב והמסור של אימא. במארס 1946 התחתַנו אצל הרב המקומי בנוכחות של פחות ממניין אנשים. שנינו הרגשנו עצובים מאוד ובודדים בהֶעדר משפחה קרובה. לאחר מכן קיבלנו מהסוכנות היהודית דירת חדר אחד בקרית חיים על יד פסי הרכבת, דירה עם מטבח וחדר אמבטיה משותפים לנו ולשכנינו. אשתי התחילה לעבוד כקופאית בצרכנייה וגידלה ירקות בחצר ביתנו. תחילה הציעו לי משרת מורה, אך לבסוף קיבלתי עבודה של מנהל חשבונות בבית-מסחר בחיפה; עבודה זו הייתה רווחית יותר. בקריית חיים הצטרפתי ל'הגנה', ומתחת לכניסה למטבח היה "סליק" לרובה. בלילות יצאנו לשמירה ולאימונים בחולות ועל שפת הים. פחדנו פן ערביי עכו יתנפלו עלינו ברדתם מהרכבת.

התחבורה מהקריות לחיפה הייתה כרוכה בסכנה. כדי לנסוע לעבודה היינו צריכים לעקוף את שכונת חליסה שבמבואות חיפה, לעלות לנווה שאנן ומשם לרדת לחיפה. באותה תקופה סבלה אשתי מכאבים חזקים מאוד בחוט השדרה, כאבים שמנעו ממנה לתפקד; מסיבה זו שוחררתי משירות פעיל בצבא. לאחר הניצחון במלחמת העצמאות ושחרור חיפה עברנו לגור בחליסה בדירה של שני חדרים. באותה השנה נולדה בתנו רחל, והשמחה הייתה גדולה. אחר כך נולד בננו יואב. בעבודתי כמנהל חשבונות הנהגתי שיפורים רבים, שיפורים שבאותה העת נחשבו מהפכניים וחסכו שעות עבודה רבות וניירת מיותרת. מאזנים שערכתי בסוף שנת הכספים נתקבלו על ידי מבקרי מס הכנסה, וזאת אף על פי שלא הייתי רואה חשבון מוסמך. התחלתי ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטה, אך לא יכולתי להתמיד ולסיים את הלימודים לקבלת תואר - לא הייתי מסוגל להמשיך לעבוד במשרות הרגילות שלי ובמקביל לנסוע לתל-אביב להרצאות ולמבחנים.

תמיד היה חינוך הילדים הדבר החשוב ביותר עבורי. עבדתי קשה כדי שילמדו ב'בית הספר הריאלי העברי' בחיפה. במבט לאחור אפשר להגיד כי משאלותינו התגשמו. שני ילדינו הם בוגרי בית-ספר זה, ושניהם גם קיבלו השכלה מוזיקלית. הם המשיכו ללמוד במוסדות אקדמיים - רחל היא בוגרת האוניברסיטה בחיפה בעבודה סוציאלית ובעלת תואר שני במוזיקה מאוניברסיטת סן-דייגו שבארצות-הברית; יואב היה נווט בחיל האוויר ובעת שירותו סיים תואר ראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה, המשיך ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, התמחה בגיניקולוגיה [רפואת נשים] ובהמשך גם קיבל תואר דוקטור למדעים מהטכניון בחיפה. שניהם הקימו משפחות לתפארת, שניהם בעד מצוינות בעיסוקם - כל אחד בתחומו. הם מייצגים את ישראל היפה ועליהם גאוותנו.

לאחר שפרשתי מהעבודה החלטתי להצטרף לארגון 'בני ברית' - ארגון יהודי התנדבותי כלל-עולמי. מצאו חן בעיניי סִסמת הארגון ("צדקה, אחווה ואחדות") ומטרותיו.

ב-1987 נבחרתי ליושב-ראש ועדת הרווחה והקליטה בארגון ועסקתי רבות בקליטת עולים חדשים. עקב כך גיליתי מחדש את השפה הרוסית וסגרתי מעגל. עסקתי בהפצת תרבות ישראל בקרב העולים החדשים; סיפרתי להם על הארץ, על המלחמות שהיו כאן, על השפה העברית שקמה לתחייה, על חגי ישראל ומסורת ישראל. השתתפתי בעריכת בטאון הלשכה וכתבתי מאמרים רבים ברוח הזמן.

ב-1992 נבחרתי לנשיא לשכת הכרמל בחיפה ושירתי בתפקיד זה במשך שנתיים.

תחת הנהלתי עזרנו למוסדות שונים, ליחידים נזקקים, לבתי אבות, לבתי-חולים ולבתי-ספר לילדים מפגרים. חילקנו מלגות לימודים לסטודנטים, לעולים מעוטי יכולת ולתלמידי בתי-ספר במרחב חיפה הבאים משכבות נחשלות. אימצנו את שכונת נוה דוד שבחיפה, חילקנו לנצרכים מצרכי מזון בחגים וסייענו להם בפרטי לבוש ובציוד כללי לבית.

בכל הפעולות האלו עזרה לי אשתי ז"ל בעצה, בשיקול דעת ובביקורת בונה. בלעדיה לא הייתי יכול להצליח. אגב, גם אשתי קיבלה תעודת הערכה מיוחדת על התמדה ומצוינות בעבודת הרווחה והעזרה לזולת. ב-1996 קיבלתי אות הוקרה על פעולותיי למען 'בני ברית' בישראל.

ראוי לציין כי לאחר יציאתי לגמלאות התחלתי ללמוד לימודי יהדות באוניברסיטה הפתוחה. שוב הייתה זו סגירת מעגל עבורי והגשמת חלום נעורים. מאז ועד היום אני קורא, כותב ומדי פעם מרצה בנושאי יהדות ומחשבת ישראל. אני מאמין בשמירה על מסורת ישראל ובטיפוחה בצורה מתקדמת וליברלית, ומצטער על כך שהדתיים הקיצוניים והחרדים בארץ מעוותים את עקרונות היהדות וערכיה.

שרה גיבורת ההישרדות

לתומי חשבתי כי במשפחה שלי אני הוא הגיבור. לחמתי ביערות פולסיה עם פרטיזנים אחרים, ואף הייתי סייר רוכב בקבוצה מיוחדת. את סיפורי "הגבורה" שלי סיפרתי לילדיי ואפילו לנכדיי. רעייתי שרה ז"ל הועמדה בצל, כאילו הייתה התחזותה לבחורה אוקראינית בזמן המלחמה עניין של מה בכך. בת 17 הייתה בעת שלראשונה נאלצה לצאת מהעיירה רדזיכוב(Radziechov) שבפולין אל העולם הרחב. היא השיגה תעודת לידה בחתימת כומר העיירה כדי שתהיה לה זהות של אוקראינית נוצריה. בזהות זו ובעזרת חבר של אחיה שהיה שוטר אוקראיני בשירות הגרמנים, הגיעה לעיר המחוז לבוב. שם הסתננה לתוך קבוצת בנות אוקראיניות שנלקחו לעבודה בבתי-חרושת בגרמניה. כבר ברכבת שמו לב כי היא שותה תה בסוכר גבישי כמנהג היהודים. דבר זה עורר חשד אצל חלק מהבנות הנוצריות, והן העירו כי היא שותה כמו יהודיה. מאותו רגע ואילך הבינה שרה כי עליה להיזהר יותר. היא חמקה מיד מהקרון ועברה לקרון מרוחק.

בגרמניה כבר חִכּו נציגים של בתי החרושת, נציגים אשר הגיעו לקבל את פני הפועלות החדשות. כמו כן הגיעה לַמקום קבוצה של גרמנים אשר קיבלו אישור מהשלטונות לבחור מספר בנות לעבודה במשק ביתם. בחושיה החדים הבינה שרה כי עבודה במשק בית היא הבחירה העדיפה עבורה. כך היא לא תצטרך להיות בקרבת האוקראיניות ולהסתכן כי הן תגלנה את זהותה האמיתית. לבסוף התקבלה לעבודה אצל משפחה בעיר שטוטגרט; בני המשפחה התרשמו מהופעתה האסתטית והמסודרת, וכן מידיעתה את השפה הגרמנית. היה עליה לשמור על נקיון הבית ולטפל בשלושה ילדים.

ברבות הימים הטילו עליה לנקות גם את בית השכנים. הדבר היה למעלה מכוחותיה, ולבסוף היא נפלה למשכב ונלקחה לבית החולים. שרה חששה שאם חוּמה יעלה היא תדבר באידיש, וכך תיחשף זהותה האמיתית. היא הייתה מוכנה לסבול כאבים קשים מנשוא, ובלבד שלא להשתמש בתרופות הרגעה שיגרמו לה טשטוש.

גם לאחר שחזרה לעבודה, המשיכה החרדה ללוות אותה. בימי ראשון הלכה לכנסייה הפרבוסלבית וחששה מפגישה עם הכומר, שמא יגלה את זהותה האמיתית. היא חששה גם שמא נערות אשר גדלו בעיירה שלה ולמדו אִתה בבית הספר, יחשפו את זהותה האמיתית. ואכן, באחד הימים היא נפגשה עם "שיקסע" [גויה] שלמדה אִתה באותה כיתה. היא קראה לה בשמה האמיתי, ואמרה כי היא מכירה אותה היטב. שרה ענתה שהדבר אינו אפשרי, וכי היא מעיר אחרת; כך הצליחה להתחמק מהגויה ולחזור. בכל רגע היא חששה מביקור הגסטפו.

בשנה האחרונה של המלחמה הסתכנה והאזינה לרדיו לונדון בשפה הפולנית, ואז נודע לה המצב האמיתי בחזיתות וכי גרמניה צפויה לנחול מפלה.

בעקבות תחילת הפצצות בנות הברית על העיר, היא נאלצה להיכנס לבונקר. בזמן הכיבוש של גרמניה על ידי בנות הברית, עברה שרה טראומה נוספת; החיילים הצרפתים היו ברובם שחורים, והם עברו מבית לבית ואנסו את הנשים. היא הרהיבה עוז והראתה להם טלאי של מגן דוד, טלאי ששמרה אותו במקרה במזוודה. החיילים לא פגעו בה. אז גם נאלצה לחשוף את זהותה האמִתית בפני בעלת הבית.

אחרי הכיבוש היא באה לפגישות עם הרב הצבאי האמריקני בשטוטגרט. נוצר קשר בינה לבין חיילי הבריגדה היהודית, ואלה העבירו אותה לטרוויזו שבאיטליה. שם היא פגשה בני נוער שהיו במחנות ובפרטיזנים, וכך נפגשנו לראשונה. אין ספק כי תושייתה ואומץ לִבּה של שרה ראויים להיכתב לצד סיפורי הפרטיזנים תחת הכותרת: שרה גיבורת ההישרדות. שרה נפטרה ב- 30 נוב' 2001 וטמונה בבית הקברות בחיפה.