יהודים נקמה !

הקבוצה הראשונה מבין שלוש הקבוצות שהתארגנו בקאמין-ק כללה בין שאר חבריה את דב עמית (דרוג), דוד לרמן ומוטל סטריר. מוטל סטריר הכיר היטב את הסביבה, ידע את השפה האוקראינית על בוריה ומראהו החיצוני היה "ארי". הוא הביא עמו אקדח ומלאי גדול של כדורים. סטריר ודרוג תכננו לצאת ליער כדי לבדוק את הדרך וליצור קשר עם איכר שהיה ידוע כמתנגד לשלטון הנאצי, אולם כפי שתואר לעיל לא הצליח סטריר לעזוב את משפחתו באותו הלילה. כשבוע לאחר מכן יצאו ליער שנים עשר מחברי הקבוצה. דוד לרמן הלך בראש. כמו כן הצטרף אליהם מקומי, ולעתים הוא הביא להם מזון מן הכפר. הקבוצה מצאה לעצמה מסתור בביצות. ברשותם היו אקדח, רובה קצוץ-קנה ושני רימוני-יד.

לאחר כעשרה ימים ביער הוחלט כי יוסל'ה סגל ודב דרוג יחזרו לגטו כדי לדעת מה עלה בגורל היהודים, וכן כדי להשיג נשק ולהביא ליער אנשים נוספים. בעיקר היה אמור יוסל'ה להביא את הרדיו שהוחבא בשדה, ודרוג היה אמור להשיג נשק. סגל היה ידוע כבעל ידי-זהב והוא תיקן כמה אקדחים מקולקלים .

לימים נפרדו דרכיהם של דב דרוג ויוסל'ה סגל. באחד המקרים הלך יוסל'ה לגטו לבדו, כי המפקד לא התיר לדרוג ללכת אתו. עם שובו ליער לא מצא את דרוג; הלה נשלח עם קבוצת פרטיזנים למקום אחר. השניים לא נפגשו עוד. לימים סיפרה אשתו של יוסל'ה, הינדה קוז'ושניק (גבאי), כי הוא הצטער מאוד על כך.

משלחת נוספת יצאה לגטו, והיא כללה את יוסל'ה סגל, קופרשמידט ופרטיזן רוסי בשם מוסטפה. נראה היה כי המשלחת נלכדה שם במצוד שערכו הגרמנים ב-2 בנובמבר 1942. עברו חמישה ימים והמשלחת לא חזרה, ואז הפרטיזנים החלו להאשים את היהודים במות חברם. הם הקיפו את היהודים ודרשו מהם את נשקם. המפקד דרש כי דרוג ומשה פלוט (לימים פלטיאלי) ילכו עם הפרטיזנים, ושאר היהודים יישארו במקום. נראה כי היהודים עזבו בחשאי והתפזרו ביחידות שונות. רובם הצטרפו כנראה לחטיבה הפינסקאית בפיקודו של קומרוב.

לאחר כמה ימים של תנועה ביערות פגשה קבוצת הפרטיזנים של דרוג ופלוט בשלושה צנחנים שנשלחו ממוסקבה. בין הצנחנים היה יהודי ממוסקבה ושמו סשקה ברקוביץ'. הקבוצה גדלה ודרוג פעל במחלקת הסיור. לאחר זמן מה נקלע סשקה לקרב יחד עם צנחן נוסף ועם פרטיזן. הכוח שהם נלחמו נגדו מנה כ-15 שוטרים אוקראינים. סשקה הרג כמה מהם ועמד בסכנת נפילה בשבי; הוא שם קץ לחייו בכדור האחרון ששמר לעצמו.

למרות האיסור שהטילו ה"סובורובצים" (רְאוּ לעיל), קבוצות יהודים מקאמין-ק המשיכו לשוטט באזור. הופעתה באזור של אוגדת פיודורוב הקלה על מצוקתם. כמה עשרות יהודים - ביניהם פנחס אורמלנד - חיו בביטחון יחסי הודות לנוכחותה של יחידת פרטיזנים סובייטית בקרבת מקום. במידת מה נעזרו היהודים במפקד יחידת היערנים הפולנית יוסף קרפוס, יהודי מלובומל. רחל וינוקור התקבלה על ידי אחת מיחידות פיודורוב. רוב היהודים שנמלטו מן הגטו שוטטו בקבוצות במשך זמן ממושך וניצלו בנס. ביערות נוויר נמצאו כמאה יהודים; רבים קפאו ומתו שם. ווליניץ ברח מהגטו עם רובה וחמישה כדורים. בזכותו של הרובה האחד נתקיימה קבוצה של יהודים .

פרטיזנים שלטו לא רק ביערות, אלא גם בשטחים כפריים מאוכלסים. כארבעים קילומטרים מיער ווטלה עברה תעלה שכונתה "התעלה המלכותית". בצדה האחד של התעלה השתרע השטח שבשליטת הפרטיזנים, ובצדה השני שלטו הגרמנים. לאורך התעלה הציבו הפרטיזנים שומרים, ותפקידם היה להודיע על כל ניסיון של הגרמנים לחצות את התעלה ולהיכנס לשטח הפרטיזנים .

רק אחת משלוש הקבוצות מקאמין-ק, הקבוצה של האחים צביבל, הגיעה לגדודו של קרוק. ההתארגנות החלה לאחר האקציה הגדולה ב-10 באוגוסט 1942, אקציה שנספו בה רוב יהודי המקום. הגרמנים השאירו במקום רק 600 צעירים לביצוע עבודות שונות. באותה העת החלה התארגנות קדחתנית לרכישת נשק וליציאה ליערות. הקבוצה מנתה בראשיתה עשרה אנשים - שמונה בחורים ושתי נערות: שלושת האחים צביבל (שלמה, ישעיהו ויעקב), שמואל אבא קלורמן, ישעיהו זרוצקי, לייבל סגל, משה פלוט, אברהם קורזש, חיה קוטן (דודתו של דב קוּטֶן) ואלקה קורזש. בסופו של דבר יצאו לדרך שלושת האחים צביבל, אבא קלורמן, משה פלוט והנערה חיה קוטן . מכיוון שלא היה להם נשק הכינו רובי-דמה מעץ, ובעזרתם השיגו מזון וכן את הרובה הממשי הראשון. הם שוטטו ביערות במשך חודשיים, אך בגלל האיבה שגילו כלפיהם הפרטיזנים לא הצטרפו לאף אחת מהקבוצות האחרות. לאחר החיסול הסופי בקאמין-ק הגיעו אליהם אנשים נוספים המצוידים בנשק, ובראשית נובמבר 1942 הצטרפו ליחידתו של נאסייקין (מאוגדת לינקוב). הם סבלו מיחסם האנטישמי של המפקד וחלק מאנשיו עד להעברה לגדוד בפיקודו של ניקולאי קונישצ'וק ("קרוק").

הדעות ביחס לקרוק היו חלוקות בקרב הפרטיזנים. הוא קיבל לשורות הגדוד כמעט כל יהודי, גם אם הוא לא היה לוחם. עם זאת לא היסס להרוג יהודים, לרבות נערים, בגלל הפרות משמעת. כך נהג גם כלפי האוקראינים . שמואל אבא קלורמן תיאר אותו במילים הבאות:

"...בסך-הכל היה אדם פרימיטיבי, אולם חונן בחוש אינסטינקטיבי לצדק אבסולוטי כמו גם ביכולת ארגונית. לפי עניות דעתי, לא היה בו שמץ של אנטישמיות. אדרבא, אני מעז לומר שהיה, מה שמכונה אצלנו, חסיד אומות העולם. למעשה, גם קומוניסט לא היה. הקומבינציה קרוק-יהודים צמחה מן הצורך שהיה לשני הצדדים למצוא שותפים להישען עליהם..." .

במחלקה היהודית על-שם קרוק פעלו מפקד המחלקה ברל לורבר (המכונה "מאלינקה") מהכפר לישניובקה שליד העיירה מנייביץ' והקומיסר (המדריך הפוליטי) יוסף בליישטיין מקאמין-ק. מפקדי הכיתות במחלקה היו יצחק קופרברג, ולדימיר ורבה, יעקב צביבל ובן-דודו יוסף צביבל. לורבר ברח ליערות בראש קבוצה של שלושה עשר אנשים. עוד בהיותו בלישניובקה יצר קשר עם קרוק באמצעות יוסף צביבל. לורבר הכיר את הסביבה ואת התושבים, גילה יזמה ומונה לסגנו של מפקד הגדוד. בתוך זמן קצר נקלטו בגדוד למעלה ממאה יהודים, יהודים שניצלו מהטבח בעיירות מנייביץ', פאבורסק, טרויאנובקה וקאמין-ק. כעבור חודשים ספורים מנה הגדוד למעלה ממאתיים יהודים ונחשב לגדוד יהודי. בפברואר 1943 מונה לורבר למפקד מחלקה יהודית. בפיקודו ובהשתתפותו הפעילה פּוּצצו מסילות ברזל, ועשרות רכבות של הגרמנים עפו באוויר. במהלך אפריל 1943 הצליחה מחלקתו של לורבר לפוצץ שמונה מכוניות גרמניות בכבישים שבאזור קאמין-ק. כחמישים גרמנים ועוזריהם נהרגו, ובהם גם קמפא - המפקד האזורי של המשטרה באזור קאמין-ק.

בפעולה נועזת במיוחד פוצץ מגדל המים שבתחנת הרכבת של קאמין-ק:

בסוף ספטמבר 1943 קיבלה המחלקה היהודית פקודה לפוצץ את מגדל המים בכל מחיר. האנשים התקרבו לתחנת הרכבת, ומפקד המחלקה מאלינקה בחר בכמה בחורים אמיצים; יחד אִתם הוא הגיע למגדל המים. הם החלו לחפור בור מתחת ליסודותיו של קיר המגדל כדי להטמין בו את חומר הנפץ, אולם אז נוכחו לדעת כי המכונות לא ייפגעו בגלל עוביים הרב של הקירות. לפיכך החליטו לחדור פנימה. הם דפקו על הדלת, הציגו את עצמם כשוטרים ודרשו לפתוח להם את הדלת. השומר פתח להם את הדלת, הם נכנסו פנימה והניחו מוקש מתחת למכונות. אחר כך עזבו את המקום. הם לקחו אִתם את השומר ואשתו כדי שאלה לא יזעיקו את הגרמנים. דקות מספר לאחר מכן חלה התפוצצות אדירה. הפרטיזנים היהודים חזרו לבסיסם ללא אבדות וזכו באותות הצטיינות.

לאחר התארגנותה החלה המחלקה היהודית להחרים את הרכוש היהודי השדוד ולהוציא להורג רוצחי יהודים ואת אלה שהסגירו יהודים לידי הגרמנים. קבוצה בת 15 אנשים מהגדוד יצאה לכפר צ'רוויץ' כדי לתפוס את מזכיר המועצה הכפרית. אדם זה רצח עשרות מפקדים וחיילים רוסים בעת נסיגת הבהלה של הצבא האדום מהאזור ב-1941, והוא גם השתתף ברצח יהודי קאמין-ק. ביתו הוקף, והוא נורה למוות בעת ניסיון לברוח מפני אנשי הגדוד.

המצטיינים מקאמין-ק במחלקה היהודית בגדוד של "קרוק" היו המדריך הפוליטי של המחלקה יוסף בליישטיין ומפקד הכיתה יעקב (אליושה) צביבל. הם קיבלו עיטורים חשובים לציון הישגיהם ולחימתם. בקרב הלוחמים במחלקה של לורבר היו כמה אנשים מקאמין-ק. להלן שמות לוחמי המחלקה: ברל ואייזיק אוורוך; דוד, יוסף וחסיה בליישטיין; יוסף גוז; דוד ריכטר; יחזקאל וולפר; גדליה וידלגוז; וובה ורבה; יצחק ופייגה זפרן; ישעיהו זרוצקי; אדם טורקניץ'; חיים כ"ץ; סנדר ליסאק; דוד לורבר; ליובה סגל; סיומה פורים; יוסף ויעקב צביבל; יצחק קופרברג; אבא קלורמן; אלקה קורזש; יהושע קאנוניץ'; ראובן שניידר; שמואל שמואלביץ'; שרייבר. יחד עם המפקד היו במחלקה היהודית 29 לוחמים .

ניקולאי קונישצ'וק תיאר את יחידתו ואת פעולותיה. להלן יובאו הקטעים המתייחסים לאנשי העיירה וסביבתה בלבד:

"...עד המלחמה הייתי יושב הראש של מועצת כפר באזור קאמין-ק שבחבל ווהלין. ב-28 ביולי 1941 התחלתי בהקמת יחידת פרטיזנים. עד מהרה קשרתי קשרים עם היהודים מגריווה ומהעיירה מנייביץ'. הפרטיזנים היהודים הצליחו להוציא מהעיירה ומהיישובים הקרובים כמאתיים יהודים, גברים ונשים, שהצטרפו לאחר מכן אל האוטריאד שלי. אספר על אחדים שהצטיינו במיוחד: אברהם בליישטיין, סייר. נתקל בקבוצה של עשרים גרמנים. הוא נלחם בהם עד שנפל מפציעה קשה. הגרמנים תפסו אותו והביאוהו שותת דם לגסטפו בקאמין-ק, עינו אותו עינויים אכזריים – תלשו עורו ושברו צלעותיו. הגרמנים תבעו ממנו להצביע על מקום הימצאה של "היחידה היהודית". אברהם נשא את ייסוריו בגבורה עילאית ולא גילה מאומה. הוא מת כפרטיזן אמיתי, כבן נאמן ומסור למולדת הסובייטית.

...וולודיה צביבל היה פרטיזן-חבלן מצוין. הוא מת מות גיבורים במלאו משימה שהוטלה עליו... אבא קלורמן עם קבוצתו הפציצו שמונה רכבות בהשמידם כמאתיים גרמנים שפניהם היו אל החזית. מלבד זאת הם שרפו שנים עשר טנקים ולא מעט מכוניות. הוא היה סייר זריז ומפקד מצוין של מחלקה... מרים בליישטיין פעלה כפרטיזנית משנת 1942. היא לקחה חלק בהרבה פעולות חבלה, ובהן פוצצו כמה רכבות גרמניות שיצאו אל החזית. מרים בליישטיין הייתה גם סיירת נועזת... את שעיה זרוצקי ראינו תמיד בגזרות המסוכנות ביותר בעת הקרבות. כאשר היה צורך למלא משימה חשובה מאוד אשר דרשה מהאדם מאמץ ללא שיעור והייתה כרוכה בסכנת נפשות, נענה זרוצקי מבין הראשונים. לא אחת הוא הלך לסיור למרחק של שלוש מאות קילומטרים כדי לבדוק את המקומות בהם ניתן להשיג נשק וציוד מלחמתי..." .

בן-ציון מליק היה בין חברי הקבוצה השלישית שעזבו את קאמין-ק ערב החיסול הסופי, ב-2 בנובמבר 1942. ברשותם היה רק אקדח אחד. בן-ציון מליק סיפר כי באחד הימים נודע שהגטו עומד בפני חיסול. הגביטסקומיסר עבר בין בתי המלאכה לצד יושב-ראש היודנראט, ורשם את שמות האנשים שעדיין היו אמורים להישאר בחיים. בארטל למסגרות היו חמישה בחורים; נרשמו שמותיהם של בן-דודו אפרים ושלו עצמו. לאחר שהגביטסקומיסר הלך, פגש בן-ציון את בן-דודו יוד'ל (יהודה) מליק, אשתו ברכה ובנם הקטן. הוא הציע להם להסתתר במחבוא שהוכן מבעוד מועד ובלילה לברוח מן העיירה. הם סירבו. בן-ציון חזר לבית המלאכה, ושם כבר גילה במחבוא את בן-ציון קרש עם אשתו ובתו, את משפחתו, את האחיות סוקול ואנשים נוספים.

לפנות ערב הקיפו הגרמנים את הארטלים; באותה העת ברחו מן העיירה בן-ציון מליק, אפרים מליק, דינה מליק, פיניה ורוניה סוקול, יעקב יצחק קרש ועוד בחורה מפליטות פולין ושמה דורקה. הם ברחו לאורך תעלה והסתתרו בשיחים עד לרדת החשכה, ממתינים לשאר חברי הקבוצה שהסתתרו במחבוא, וזאת כי לאחד מהם היו רובה ואקדח. מכיוון שלא הגיע איש עד חצות, הם המשיכו בבריחתם לאורך התעלה עד לכפר וידרטי. לבסוף הגיעו לביתו של כפרי אחד, אדם שקיים קשרים עם פרטיזנים בסביבה. הוא תר לפניהם את הדרך, ובכל זאת תעו. למחרת בבוקר פגשו בגוי אחר, והלה התריע בפניהם על הימצאות גרמנים בסביבה. שוב הם הסתתרו בשיחים. בשעות הצהריים פגשו באדם אשר הבטיח להוליך אותם למקום אחר ולהביא להם לחם. האיש קיים את הבטחותיו והוליך אותם בלילה לאורך ביצות וחורשות; בבִיצה גדולה הסתתרו דוד לרמן וכמה גויים, וחברי הקבוצה הצטרפו אליהם. הם שהו במקום במשך שבוע, ובמהלכו פגשו בעשרות יהודים שברחו מהגטו. חלק מהם הצטרף לקבוצה.

באחד הבקרים שָבוּ משוד מצרכי מזון בכפר. שוטרים אוקראינים פשטו על הקבוצה ופתחו באש. הקבוצה התפזרה לכל עבר. בן-ציון מליק הצליח לתפוס רובה וברח. כמה יהודים לא הספיקו לברוח ונהרגו מאש השוטרים. בין ההרוגים היו דוד בראט ומנדל פלוס.

ארבעה בחורים (יעקב יצחק קרש, אליעזר-לייזר סטפק, זיסיה דקטר ובן-ציון מליק) יצאו לקאמין-ק להביא רובה אשר הושאר במחבוא. הם הגיעו לעיירה בחצות, נכנסו למחבוא הריק מאדם, מצאו רובה וכמה חפצים ושבו ליער.

הקבוצה יצאה ליערות נוויר. החברים החרימו מזחלת חורף והוציאו להורג שני כפריים שהסגירו את קבוצתם לידי המשטרה האוקראינית. הם ביקשו להצטרף ליחידות פרטיזניות "פראיות" ביערות נוויר, אבל בגלל מעשי רצח של הפרטיזנים הרוסים נאלצו לברוח משם וחזרו לאזור הכפר וידרטי. אולם בהדרגה השתנה הלך הרוחות אצל הפרטיזנים הסובייטים ופסקו רציחות היהודים. בראשית 1943 הצטרפו חברי הקבוצה לגדוד הסובייטי סובורוב שבאזור נוויר, והשתתפו בכל פעולותיו.

בפעולה נגד שוטר אוקראיני שהתגורר בקאמין-ק, מצאו החברים רכוש שדוד מהגטו והעלו את הבית באש. בפעולה הזו השתתפו דוד לרמן, יעקב יצחק קרש, גוי ושמו נאומיק ובן-ציון מליק. בפעולה אחרת נערכה פשיטה על קאמין-ק כדי להחרים תרופות מבית החולים, וכן נלקח שלל נוסף. קבוצתו של מליק בזזה את תחנת הרכבת, ואחר כך העלתה באש את המחסנים ואת התחנה עצמה.

ביום מהפכת אוקטובר ב-1943 הוחלט על פיצוץ מסילות הברזל לאורך כל אוקראינה. על מחלקתו של בן-ציון מליק הוטל לפוצץ קטע מהמסילה ליד דרוהיצין. הכוח כלל כ-60 אנשים. הגרמנים ירו במשך כל הלילה לאורך מסילות הברזל כדי למנוע פעולות כאלה. החברים זחלו למסילה, שמו את חומרי הנפץ, הציתו אותם ונסוגו. לאחר כמה דקות התפוצצו 120 פסי רכבת. הגרמנים פתחו באש והפרטיזנים הצליחו לסגת . בתחילת 1944 נעשה ניסיון לכבוש את קאמין-ק. הגדוד שאליו השתייכו חברי הקבוצה וגדודים נוספים יצאו לקרב, אך נסוגו בגלל האש החזקה של האוקראינים הלאומנים.

מראשית 1943 צמחו כמה גדודים פולניים במסגרת התנועה הפרטיזנית הסובייטית. בספטמבר 1943 שב ממוסקבה רוברט סאטאנובסקי, מפקד הגדוד הפרטיזני על-שם קושצ'ושקו , לאחר שקיבל דרגת קולונל. ניתנה לו הוראה להקים מן הגדודים הפולניים את החטיבה הפולנית "עוד לא אבדה פולין" (על פי ההתחלה של ההמנון הפולני), חטיבה שהייתה בעצם האוגדה הרובנאית השלישית. גם במערב ווהלין, בנפת קאמין-ק, הוקם גדוד על-שם קושצ'ושקו. גדוד זה כלל את אנשי ההגנה העצמית של קרֶמנו ואת יחידת היערנים בראשות ויצפרוכט, היהודי מלובומל; הלה חי בזהות פולנית בשם יוסף (יוזף) קרפוס. היחידה גדלה ל-280 לוחמים, עשרה מהם יהודים, והשתלבה בחטיבה הפינסקאית. קרפוס היה מפקד מחלקת המשק בה.

בצמוד ליחידות הפרטיזניות התפתחה תופעה מיוחדת לפרטיזנים היהודים, הלוא היא תופעת המחנות האזרחיים . מחנות אלה נהנו מחסות היחידות הלוחמות. שם התקבצו שרידי הרצח שערכו הנאצים בעיירות האזור. דיירי המחנות האזרחיים העמידו את עצמם לרשות יחידות אלו, ועסקו בייצור מגפיים, בגדים, כובעים, פרוות, נקניק ובשר מעושן. הם הפעילו טחנות קמח, מאפיות ובתי-מרחץ. הנשים והנערות סרגו סוודרים, צעיפים וכפפות. הדיירים הקימו מעין מרפאות ובתי-חולים של שדה עבור פרטיזנים פצועים וחולים. הם גם העמידו לרשות הפרטיזנים את יכולתם המקצועית; הוקמו בתי מלאכה לייצור חומרי נפץ ולתיקון כלי נשק והרבה פריטים לשימוש יומיומי. בכך הם הצדיקו את קיומם, והפכו לעורף ולשותפים פעילים במלחמה נגד הגרמנים .

לפי אומדן ניצלו מאה יהודים מקאמין-ק. בסך הכול ידוע על 3000 ניצולים מ-59 ערים ועיירות בווהלין. במרבית הערים והעיירות לא עלה מספר הניצולים על עשרות בודדות. רק בתשעה מקרים היו מאה ניצולים או יותר (בְּדובנה, לודמיר, הורודוק, קאראסין, סארני, סרניק, קוריץ, רוקיטנה וקאמין-ק). מספר הניצולים מן הערים המרכזיות של ווהלין היה קטן מאוד: בלוצק ניצלו 15 אנשים מתוך 15,000 יהודים שחיו בה ב-1942; מתוך כ-15,000 יהודים שחיו בקובל ב-1942 ניצלו 40 בלבד; מתוך כ-28,000 יהודים שחיו ברובנה ב-1941 ניצלו רק 27 .

מספר חודשים לאחר שחרור האזור על ידי הצבא האדום פרסמה נשיאות המועצה העליונה של ברית-המועצות מנשר בעיתונות, ולפיו הוענקו אותות הצטיינות גבוהים ללוחמים היהודים מהאוטריאד של קרוק על גבורתם ועל הישגיהם הגדולים בלחימה הפרטיזנית. בין מקבלי העיטורים מקאמין-ק וסביבתה צוינו האנשים הבאים: ישעיהו זרוצקי קיבל את עיטור "דגל הקרב האדום"; אריה סגל וחיים כץ קיבלו את עיטור "הכוכב האדום"; יוסף צביבל, יעקב צביבל ואבא קלורמן קיבלו את עיטור "מלחמת המולדת" .

אזור קאמין-ק שוחרר במארס-אפריל 1944. הפרטיזנים יצאו מהיערות ועברו לצִדה השני של החזית. הם הגיעו לאזור דומברוביצה, ושם פורקו יחידות הפרטיזנים. כל אחד קיבל צו התייצבות. רוב הפרטיזנים, ובהם היהודים, נשלחו לחזית. יהודים תחת חסותם של הפרטיזנים באזורים שבשליטתם עברו אל החזית, ואף הם גויסו לצבא האדום. למרבה הצער רובם נפלו בקרבות בהמשך המלחמה. בין הנופלים היו שמאי מייסטל, אביגדור זסק, חיים-לייב סוקול וחיים קרוין.

לאחר שחרור קאמין-ק ב-16 באפריל 1944 הגיעו אליה כ-30 ניצולים. השאר גויסו לצבא או עברו לקובל ולפינסק . הניצולים השבים מצאו בעיירה רחובות שוממים ובתים הרוסים שהדלתות והחלונות נעקרו מהם. בתי הכנסת חוללו ונהרסו. לעתים פלשו השכנים לבתים של יהודים. כך אירע למשה פלטיאלי (פלוט) ששב לאחר המלחמה לגלושא רבתא בתפקיד חשוב. ראש המועצה ויתר הנכבדים הביעו כלפי חוץ את התפעלותם ואת שמחתם על שנותר שריד ליהודים, ועוד מישהו בתפקיד אחראי וחשוב. כל אחד מהם סיפר כיצד עזר ליהודים במצרכי מזון והביע את צערו. לדעתו של פלוט האמת הייתה הפוכה, והם נהנו מאוד מהרכוש שנגזל מהיהודים. הוא גילה כי רק הקירות נותרו מבית הכנסת בגלושא רבתא, וגללי סוסים ובקר היו פזורים בו. בבית אמו התגוררה עתה משרתת לשעבר, משרתת שהייתה אהובתו של ראש כנופייה אוקראיני אשר נהרג בידי הגרמנים. אביו נרצח בפרעות 1920 בידי הבלחובצים, ואמו מילאה גם את תפקיד האב. הזכרונות הציפו אותו והוא חש כי בית זה אינו ביתו עוד. הבית היהודי הפך לבית נוצרי .