לפני זמן מה עלעלתי בניירותיי ובפתקים שלי, ונתקלתי בתיאורי מעשים אשר טרם השתמשתי בהם עד כה בעבודתי. אספר, אם כן, על אודות מעשה אחד שכזה. המעשה התרחש בעיירה הקטנה קאמין-ק אשר בפלך ווהלין.
לכל עיירה היה דבר מה ייחודי לה. ואכן, ראוי לספר על כל אלה כדי שבנים ובני בנים יֵדעו כיצד חיו הוריהם, הורי הוריהם והוריהם של אלה - על מנת שדבר מכל זה לא יישכח אי פעם. ככלל היו הערים והעיירות שבפלך ווהלין דומות זו לזו – בעיירות הקטנות היו יותר שואבי מים אשר היו נושאים את הדליים באסל על הכתפיים, ואילו בערים הגדולות יותר היו סבלים של ממש שהיו נושאים על גבם ארגזים ושקים גדולים. כל נושאי המשאות הללו ייצגו סמלים של עיירותיהם: הראשונים סימלו עיירות שנמצאו בפיגור לעומת זמנן, והאחרונים - את המקומות המודרניים.
כמו בכל עיירה יהודית קטנה היו בקאמין-ק בתי-כנסת ובתי-ספר, בתי מדרש ומועדונים, ספריות ואיגודים מקצועיים, מפלגות גדולות וקטנות, בעלי מלאכה, "נגידים" ודלפונים. כולם היו כמשפחה אחת, וכל אחד ידע על כל מה שנעשה אצל השני. לפעמים היו פורצות מריבות, אבל לעתים קרובות הרבה יותר היו מסייעים איש לרעהו. מי שאתמול נחשב ליריב, הפך ביום המחרת לחבר טוב. יהודים ככל היהודים היו יהודי ווהלין, עם כל המעלות ועם כל החסרונות.
...שיבוא מישהו ויצביע על עוד עם אחד כזה, עם שבניו אוספים מביניהם כסף לצורך הנדוניה עבור כלות עניות. זאת כדי שאת העיירה לא תעטה החרפה, שלא תימצא בה שום "בתולה זקנה". על מוסדות אחרים לא אספר, כל אחד יודע על כך כמוני.
לא איחשב ללאומני אם אומר כי רק אצל היהודים היו דואגים לאלמנות שלא היה להן לצורכי השבת, אף על פי שמצבם של הדואגים לא שפר עליהם בהרבה. כיצד ביטא זאת שלום עליכם? "אשריי, יתום אני!" אֵילו יהודים בעיירות ווהלין לא חשבו על תכלית מעשית כלשהי למען יתומים עניים? האנטישמים מאשימים אותנו בכך שאנחנו היהודים דבקים זה בזה, שתמיד האחד עוזר לרעהו. אם כך הדבר, הרי שאין לנו במה להתבייש.
בית-ספר לילדי העניים, תלמוד תורה ואפילו "הקדש" (בית מחסה לעניים) – כולם היו בעיירה. כל אלה עלו כסף, אך למטרות אלה לא הקצתה המדינה אפילו פרוטה שחוקה. היהודים חסכו מפיותיהם ונטלו על עצמם חובות, ואת הנדבות שהעניקו נתנו בסתר מבלי שאיש יֵדע על כך - כדי שלא לבייש חלילה אף אחד. הדבר נשאר בסוד עד עצם היום הזה. כל זה נבע מן העבר. מדור לדור חזר הדבר על עצמו, וכך נשתרש לתמיד. בקרב היהודים ישנן מילים אשר קיימות גם אצל עמים אחרים; אלא שאצלם הן רק מילים יפות, ואילו בקרב היהודים מהוות המילים הללו סמלים, צו מאלוהים עצמו. מהו, למשל, אותו הדבר הנקרא "נדר"? "נדרו נדר", "הוא צריך לנדור נדר" – הצלצול של המילה כשלעצמו הבהיר כבר לכול מה משמעות הדבר.
האם "נדר" פירושו להבטיח משהו? ליטול על עצמך חוב? לא! נדר הוא נדר! הנה, למשל, מהי "תקיעת כף"? לחיצת ידיים כאות לכך שהצדדים לא ינהגו אחרת מן המוסכם, שאכן יפדו את שטר החוב. "תקיעת כף" היא יותר מסתם עניין של מה בכך. "נדר" הוא יותר מסתם דבר של מה בכך. אם מישהו נדר נדר ולא שילם אותו, נחשב הנודר לגרוע מפושט רגל; אם מישהו נתן תקיעת כף ואחר כך שכח מכל העניין, נותר כתם על כל בני משפחתו. ולא ליום אחד בלבד, לא במשך שנה, כי אם לתמיד. על נדר אחד ברצוני לספר לכם.
בעיירה קאמין-ק חי יהודי ושמו דוד ביבר. יהודי העיירה זכרו כי שם אביו היה יצחק, כך היו נוהגים לקרוא לו ל"עלייה לתורה". הוא היה אחד מאותם יהודים אשר חיים בעולם הזה, אך את כל יהבם הם משליכים על אלוהים: "אלוהים ייתן, אלוהים יעזור, אלוהים לא ישכח, הכל יישק על פי מה שיגזור אלוהים." אם לומר זאת בשתי מילים: יהודי בעל אמונה שלמה. הוא עצמו לא היה בעל אמצעים מרובים, אך כאשר אצל מישהו היה המצב גרוע עוד יותר - תמיד היה נחלץ לעזרה.
הייתי אומר שלא היה זה יהודי מן ה"נגידים" (בעלי הממון והשררה), אבל הייתה לו "נשמה של נגיד". דוד ביבר ניחן בקול ערב במיוחד; כיום היינו מכנים אותו "בריטון לא גבוה". כשהיה פוצח בניגון, היה הניגון עולה ממעמקי לבבו. ואכן, משום כך היה בית הכנסת "הטריסקאי" (של חסידי טריסק) מלא וגדוש לעתים קרובות – כי בעל התפילה שם היה דוד ביבר. ואם יש לך קול ערב שכזה אז אתה גם "בעל קורא". כשהוא היה קורא בשמו של יהודי לעלות לקריאת ההפטרה, ידעו כולם כי למחרת יתרום הקרוא סכום גבוה יותר לבית הכנסת.
דוד בן יצחק התחתן.
חיי היהודים בעיירות היו קשים: לשלם בשביל תרנגולת שמנה יותר, או בשביל נתח בשר גדול יותר - לא היו די אמצעים; חלב ושמנת היו יקרי המציאות; וכשחס וחלילה מישהו בעיירה חלה בשחפת, היה זה אסון גדול. אבל אלוהים השולח פגעים עושה גם נסים.
לפי דעתם של גדולי הרופאים המלומדים, הרי שאם אֵם לוקה בשחפת - יהיו לאחר מכן כל ילדיה חולניים. אך אצל משפחות היהודים באותן העיירות היו פני הדברים אחרת. נשאלת השאלה, מה הסיבה לכך? – ובכן, כזה הוא טיבו של הנס: בעיירות הקטנות היו בשפע תפוחי עץ, אגסים, שזיפים, ענבים שחורים, בצל, שום וגזר.
העולם לא ידע עדיין כי יש משהו כזה המכונה "ויטמין". ליהודים נהגו ללעוג על שהם מרבים באכילת בצל ושום. אולם מתברר כי הם היו מגליו האמיתיים של הוויטמין. אכן, משום כך היה הדבר שגם אם אחד מבני המשפחה חלה, נשארו כל היתר בריאים.
ב-1912 קיבל דוד ביבר הודעה מאת השלטון הצארי כי הוא "כשיר" לשרת בצבא הצאר... כלומר, הוא חייב ליטול את צרורו על שכמו וללכת לצבא הצאר. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. שבע שנים הוא שירת – תחילה בצבא הצאר, ואחר כך בצבא האדום. שבע שנים היה חייל פשוט, וכל הזמן הזה נמצא בחזית. מעיר לעיירה, מחפירה לחפירה, צעד החייל היהודי דוד ביבר; רובהו על כתפו, ובתרמילו הצבאי - חוץ מכמה צנימים יבשים - היו רק הטלית והתפילין שלו. שבע שנים לא בא אל פיו דבר "טרֵפה". היכן שנמצאו בסביבה כמה יהודים התפללו במניין. מעניין שהחיילים סביבו התרגלו לכך במידה כזו שהם לא היו מלגלגים עליו. את כל ימי הזיכרון ("יארצייט") לפטירתו של אביו הקפיד לשמור. לפעמים בעיירה כלשהי ולפעמים בכפר שהיו בו רק כמה יהודים בשדה - הוא היה מקיים את המצווה ואומר "קדיש".
ב-1927 הלכה אשתו של דוד ביבר לעולמה ממחלת השחפת. הוא עשה הכול בכדי להצילה; הוא שלח אותה לבית ההבראה שבאוטווצק. יהודים מכל רחבי פולין האמינו כי אם אדם חולה מאוד - יגיע לאוטווצק וישהה שם, ואז יבריא מיד. היהודים אפילו לא ידעו היכן נמצאת אוטווצק. אבל הם היו משוכנעים כי שם מצויות התרופות הטובות ביותר, וכי פריו של כל עץ שם מְרפא. אפילו המים שם מרפאים. במילה אחת - אוטווצק היא גן-עדן, אך רק "יחידי סגולה" היו יכולים להרשות לעצמם את גן העדן הזה. גם שם היו מתים, ואפילו בשיעור גבוה יותר מאשר בכל מקום אחר: חולים רבים מדי שהו יחדיו במקום אחד. דוד ביבר נותר עם חמישה יתומים, ארבע בנות ובחורצ'יק אחד ושמו אברהם.
לאחר שנפטרה אשתו באוטווצק, הוא לא היה מסוגל לשית עצה לנפשו כיצד יסתדר עם חמישה ילדים קטנים. לכן התחתן דוד ביבר בשנית. גם אשתו השנייה נשאה עִמה גורל יהודי משלה. בווהלין הייתה כנופייה של פורעים, כנופייה שכינו אותה "הבלחובצים" על-שם מנהיגם. הכנופייה הזו, ואחרות שכמותה, היו עורכות מדי פעם פוגרום. בפוגרום אחד שכזה נרצח בעלה הראשון, והיא נותרה עם ילד יתום מאביו. כאלה היו הדברים בכל מקום באוקראינה. כשבאו חיילי הצבא "הלבן", התחולל פוגרום; כשבא מאכנו עם כנופיית הרוצחים האוקראינים שבהנהגתו, נערכו פוגרומים על רקע רעיוני: הלוא הם אנרכיסטים, ואילו היהודים – כביכול - קפיטליסטים; וכשהופיעו אנשיו של פטליורה, ביצעו גם הם עוד פוגרומים. מי מסוגל למנות את כל מנהיגי הפורעים הללו! עשרות שמות היו להם, ומטרתם הייתה להרוג יהודים.
המשפחה גדלה, ילדים נוספים נולדו לה ויחדיו מנו תשעה. מי שלא חי באותו הזמן אינו מסוגל לתאר לעצמו, אינו מסוגל להבין זאת. אף על פי כן חיו כל הילדים, סיימו בית-ספר כללי, ואברהם הלך גם ל"חדר". מי שמכיר את אברהם ביבר כיום, יודע כי הוא הביא עִמו משם תורה.
למשפחת ביבר היה בית תה, ובו היו מוכרים לאיכרים כוס תה ולפעמים גם "דבר מה נוסף" לתה. בין יריד אחד למשנהו היו הגויים אורחי בית התה, אבל בערבים היו נכנסים לשם יהודים מחסידי טריסק כדי להרים כוסית לרגל אירוע כלשהו. נישאו שם נאומים ועסקו בפוליטיקה. כדי להקל קצת על הנשמה היה דוד ביבר פוצח בקולו הערב בניגון של תפילה; היהודים היו נאחזים בניגון הזה, ואז נעשה שמח יותר על הלב.
חייה של המשפחה היו קשים. אלא שיש בעולם אל ליהודים, והוא יצר מדינה כזו ושמה אמריקה. אחרי כל פוגרום היו יהודים בורחים לאמריקה. גם מבני משפחתו של דוד ביבר היו כאלה. פעמיים בשנה, לפסח ולראש השנה, הם היו שולחים לו מאה דולר. מאה דולר היו אז כסף גדול. שקלה המשפחה את אשר לפניה וחייתה בצניעות. אחת הבנות, שרה, הייתה תופרת טובה. השנייה, עטל, סיימה לימודי הנהלת חשבונות ועבדה ב"פירמה" (בית עסק) של יהודים.
בכל פעם היה דוד ביבר חוזר ואומר: "אם אתה רוצה (לקבל) משהו מאלוהים, אתה חייב לעזור לו." ומכיוון שהוא סיפק לאלוהים את העזרה הנחוצה, אלוהים אכן עזר לו. פעם אחת, באחת השבתות, נתרגשה בעיירה המולה והחלה התרוצצות; מדלת לדלת, מחלון אל חלון, חזרו על אותו הדבר עצמו: מישהו בעיירה זכה בהגרלה בכסף רב. אבל שבת היא, ואף אחד לא יעז לפתוח את ה"טלגרמה" (המברק). לכן נשמר הסוד במשך 14 שעות בידי הדוור. בתחילה אמרו שמישהו זכה במאה זלוטי. אחר כך - בחמש מאות ובאלף. לאחר ה"הבדלה" נודע לכול בעיר כי דוד ביבר זכה בהגרלה באלפיים זלוטי. לאחר שכל השכנים התפזרו, אמר דוד חרישית: "יש לי שותף לזכייה, רק אלף זלוטי הם שלי." מי שותף? מה שותף? אך דוד ביבר שתק. כמה אפשר לשתוק? בסודי סודות, כמבויש, הוא אמר: "אני נדרתי נדר שאם אזכה, אזי חמישים אחוזים יהיו קודש לאלוהים. אלף זלוטי אני נותן לתלמוד תורה." שום דבר לא עזר - דוד ביבר חזר כל הזמן על המילים: "נדר הוא נדר." ובכן, רצה אשתו אל בית הרב והקימה קול זעקה: "רבי, הצילו!" דוד הסכים לכך שהרב וכמה מנכבדי הקהילה יפסקו בדבר. הוא דרש כי רק הוא והפוסקים בדבר יֵדעו מה הוא פסק הדין. כעבור כמחצית השעה נפתחה הדלת, ולכול נודע כי אלפיים הזלוטי נשארים בידי המשפחה. חייהם נעשו קלים יותר, את בית התה הרחיבו, ואפילו בעלי החוות הפולנים מן הסביבה היו באים לשם.
ב-1939 באו הבולשביקים [הכיבוש הסובייטי]. אברהם ביבר אשר עִמו שוחחתי, אומר: "בכלל לא היה רע: לא היה שפע, אבל כל אחד עבד וכך היה ממה להתקיים." ב-1941 פרצה המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות, וכעבור שלושה ימים הסובייטים ברחו מהאזור. בעיירה לא שרר שום שלטון, ומיד הופיעה כנופייה אוקראינית של "זלנובצים". עוד לפני בוא הגרמנים התחילו חברי הכנופייה להרוג יהודים, והאיכרים מן הסביבה באו עם שקים כדי לבזוז טובין של היהודים. מאוחר יותר בא מושל מחוז (גביטסקומיסר) גרמני, ובקאמין-ק קרה אותו הדבר כמו בכל העיירות היהודיות - בכל יום גזֵרה חדשה, בכל יום רדיפות חדשות. כך היה עד אשר הוקם הגטו.
ב-23 באוגוסט 1941, א' דראש חודש אלול תש"א, נרצח דוד ביבר יחד עם כמאה גברים מהעיירה. מסביב השתררה דממה בכול, כשקט שלפני הסערה. בלב שבור ניגש אברהם ביבר אל שולחנו של אביו. הוא פתח את המגֵרה ומצא בין שאר הניירות קבלה, ובה רשום כי בהתאם לנדר שאותו נדר לאלוהים מסר דוד בן יצחק אלף זלוטי לתלמוד תורה.
ב-10 באוגוסט 1942, כ"ז באב תש"ב, נערכה האקציה הגדולה שנרצחו בה ונקברו חיים כ-2500 יהודים – ילדים, נשים, זקנים וטף. הם הובלו מהגטו למקום ריכוז ליד בית העלמין היהודי, ושם הורצו ערומים לבורות בבית העלמין שהוכנו מראש. זה התבצע כמובן בשיתוף פעולה מלא עם האוקראינים.
בכך היה עליי לסיים, אבל אין לסיים בזאת. צריך לספר מה קרה בהמשך השתלשלות המאורעות. כשש מאות איש נשארו בגטו. הם ידעו כבר את שעלול לקרות עד מהרה. אבל בכל מקום שרק מוציאים רגל מן הגטו החוצה, ממתין לך המוות. האחד - נעליך מוצאות חן בעיניו, האחר - עיניך אינן מוצאות חן בעיניו, ועבור כולם הרי אתה יהודי. רעיון ההתנגדות הופיע. אבל כיצד עושים זאת? ובמה? סיפרו כי ביערות ישנם פרטיזנים. קבוצות קטנות בנות חמישה-שישה אנשים היו נחלצות ויוצאות מן הגטו אל תוך העיר. לאחר שכבר הצליחו להגיע אל אלה המכונים "פרטיזנים", התברר כי כל קבוצת פורעים מכנה את עצמה בכינוי "פרטיזנים"; וגם להם מטרה אחת, והיא להרוג יהודים.
ב-2 בנובמבר 1942 נודע ליהודים כי מתוכננת האקציה השנייה. מן הגטו נמלטו 400 יהודים, ומהם נותרו בחיים כמה עשרות. אנשי המקום, לרבות אוקראינים ורוסים, הרגו בהם ככל שהיו יכולים. תחת כל עץ ביער, לצד כל שיח, על כל פרשת דרכים - עמדו השכנים מן הכפרים שבסביבה. לך וספר לעולם כי היהודים לא התגוננו! שמונה ימים הסתתר ביבר בתוך ארובה. בלילה אפל אחד הוא הגיח משם ויצא לדרכו לכיוון הכפר הפולני גלושא זוטא. לצד הדרך עמדה בקתת איכרים של משפחת טרנוגורסקי. בדיוק כפי שמסופר בשירו של אברהם סוצקבר "די רעטערין" ("המצילה"), כך פעל אברהם ביבר. מבעד לחלון הוא ראה כיצד הגברת טרנוגורסקה הקשישה עומדת ליד התנור. הוא הקיש על הדלת, והיא הניחה לו להיכנס. נתנה לו משהו לאכול, אבל מה לעשות מכאן ולהבא היא לא ידעה. בעלה, וינצנטי, יבוא בעוד שלושה ימים. לאחר שהוא חזר, הייתה זו היא – כנראה – אשר שכנעה אותו כי אסור לגרש את אברהם מן הבית. שלושה חודשים הוא שכב מוסתר בתוך הקש, בעליית הגג של מתבן. העבירו אותו לכפר אחר, ואחר כך היה רועה צאן בכפר שלישי. כאן נודע לו כי אחותו שרה נמצאת ביחידה של פרטיזנים, והוא הגיע ליחידתה. נשאר כבר גם הוא ביחידת הפרטיזנים של סובורוב.
כך החליף את המגרפה ואת השוט (אשר שימש אותו לבהמות) ברובה.
בקיץ של 1944 עברה יחידת הפרטיזנים את קווי החזית והשתחררה, ועבור ביבר החלה דרך חדשה. קודם כול הוא חזר לקאמין-ק... אשר לא היו בה כבר יהודים. אחר כך הגיע לפינסק [שהייתה אז מחוץ לגבולות פולין – המתרגם], וב-1945 עברו הוא ואחותו לפולין. הם גברו על צרות קשות וייסורים גדולים עוד יותר, ולבסוף הגיעו לאיטליה. בינואר 1946 יצאו לארץ-ישראל יחד עם 900 יהודים על סיפון האנייה 'אנצו סירני'. אף על פי שהאנגלים עיכבו אותם, הם הצליחו להגיע לחיפה.
חמישים בחורים ובחורות, וביניהם ביבר, הצטרפו לקיבוץ. הוא גויס לצבא, ולאחר שהסתיימה מלחמת השחרור - נשאר לשרת בצבא הקבע. עד 1967 שירת בחיל האוויר של צה"ל והגיע לדרגת סגן אלוף. כיום הוא מכר וידיד טוב שלי. הוא חולה ב"מחלה עדינה" מאוד - מחלה המתבטאת בכך שהוא נוסע על פני עריה ועיירותיה של ווהלין, מוציא מתוך הקברים את עצמותיהם של קדושינו ומביא אותן לקבר ישראל. במקומות שם אין ביכולתו לעשות את הדבר בעצמו, הוא מגייס למלאכה אחרים שיעשו זאת. הוא חיפש ומצא את הגברת טרנוגורסקה הזקנה, והספיק עוד להסדיר שלפני מותה תקבל מ'יד ושם' את תעודת הכבוד של "חסידי אומות העולם". עד היום הזה אין הוא שוכח לסייע למשפחתה – סיוע מורלי, ולא רק מורלי.
(ראה את תעודת 'חסידי אומות העולם' שהוענקה לגברת טרנוגורסקה בסוף הספר)
