למרות כל המכשולים השתתפו יהודי ווהלין בכל סוגי הלחימה הפרטיזנית, אולם עיקר פעילותם הייתה במסגרת תנועת הפרטיזנים הסובייטית. במסגרת זו גם ניתנה האפשרות להציל חלק מן היהודים הלא-לוחמים אשר היו במחנות אזרחיים תחת חסות היחידות הלוחמות . קשה לאמוד את מספר היהודים שהשתתפו בתנועה הפרטיזנית הסובייטית בווהלין; ההערכה היא כי מספרם היה בין 1,500 ל-1,600 אנשים. בנוסף להם פעלו בין 200 ל-300 לוחמים במסגרות עצמאיות בדרום ווהלין. מעריכים כי כ-600 מן הפרטיזנים היהודים בווהלין נפלו חלל. רבים אחרים נפצעו ונותרו נכים לשארית ימי חייהם . בסוף 1943 עמד שיעור הלוחמים היהודים ביחידות האלה על כ-14%. ביחידות אחדות היה אחוז היהודים גבוה למדי; המספר הגדול ביותר של יהודים היה באוגדות הרובנאיות - למעלה מ-400 לוחמים, והדבר בלט בייחוד בשורות יחידתו של קרוק.
יהודים סובייטים - חלקם הסתירו את דבר יהדותם - הגיעו לתפקידי פיקוד בכירים. סטפאן קפלון פיקד על גדוד, ואחר כך על חטיבה; אלכסנדר אבוגוב היה בתחילה מפקד כוח הסיור בגדודו של מיסיורה, ולבסוף פיקד על פלוגת הסיור של האוגדה הרובנאית. מבין יהודי ווהלין ראוי להזכיר את רוברט סאטאנובסקי, מפקדו של גדוד פולני-סובייטי שגדל אחר כך והפך לחטיבה; את מישה גילדנמן, מפקד פלוגה במסגרת אוגדת סובורוב ; ואת יוסף קרפוס מלובומל שחי בזהות פולנית, ארגן קבוצת יערנים פולנים ועמד בראשה, ואחר כך פיקד על יחידת המשק בחטיבה הפינסקאית. יהודים רבים שירתו בתפקידי פיקוד זוטרים - מפקדי כיתות, מפקדי מחלקות ומפקדים רפואיים של יחידות.
בזמן הכיבוש הגרמני חיו בקאמין-ק שלושה רופאים יהודים: ד"ר ליפא אבינוביצקי, יליד גלושא רבתא; ד"ר לפל; ד"ר הוטניק.
ד"ר ליפא אבינוביצקי סיים את חוק לימודיו באיטליה ועבד כרופא בעיירה זמן קצר לפני המלחמה; הוא היה רווק, הצליח לברוח מהגטו עם חיסולו ולבסוף שימש כרופא באחת מיחידות הפרטיזנים באזור נוויר-ווטלה.
ד"ר לפל הגיע לעיירה עם אשתו, שניהם פליטים מפולין; הוא ורעייתו בלעו רעל והתאבדו לפני חיסול הגטו.
הסובייטים הטיסו את ד"ר הוטניק לעיירה ב-1940 כדי שישמש כמנהלו של בית החולים, בית-חולים אשר נבנה בה זמן קצר לפני המלחמה על ידי הפולנים. עד מהרה התפרסם ד"ר הוטניק ככירורג מעולה. בית החולים שבעיירה - לרבות הצוות הרפואי - פונה על ידי הסובייטים עם נסיגתם. הם השאירו את ד"ר הוטניק, יהודי מקייב ורופא מנתח במקצועו, כדי לטפל בפצועים שנסוגו מהחזית. הגרמנים הכירו בו חיש מהר כבעל מקצוע מעולה, והוא טיפל גם בפצועים ובחולים שלהם. הוא המשיך להתגורר בגטו עד לחיסולו. עם חיסול הגטו הועבר לגור בבית החולים, והיה היהודי האחרון שנותר בקאמין-ק. שניים מן היהודים שביחידת סובורוב, מליק ולרמן, הצליחו ליצור אתו קשר באמצעות מקשר של התנועה הפרטיזנית, ושכנעו אותו לברוח ולהצטרף לפרטיזנים שביערות. הם שלחו אליו מכתב בחתימת היהודים שנותרו בחיים. הוא השיב בחיוב, אך התנה את הסכמתו בהעברה של המכשירים ששימשו אותו בעבודתו. בכל שבוע מסר הרופא לאיש קשר חבילת מכשירים, ולבסוף הוברח הרופא עצמו אל מחוץ לעיירה. בליל ה-31 בדצמבר 1942, סוף השנה האזרחית וזמן שהגרמנים חגגו והשתכרו בו, הגיע אליו המקשר בעגלה רתומה לסוסים והעביר אותו לידי הפרטיזנים. הגרמנים הפיצו שמועה שהרופא נורה ונרצח. ד"ר הוטניק היה יהודי בעל לב חם ובעל הכרה לאומית. הוא שמר על קשר עם היהודים בזמן שהיה ביחידה הפרטיזנית. הפצועים הקשים מיחידות אחרות הובאו לטיפולו. עם השחרור הוא גויס בדרגת קולונל לצבא האדום.
סיפר אברהם ביבר: "...באפריל 1944, עם היציאה מן היערות, חליתי בטיפוס. ד"ר הוטניק הפנה אותי לבית-חולים צבאי באזור. לא ראיתיו עוד. נודע לי כי הוא קיבל דרגת סא"ל והתמנה למפקד בית-חולים צבאי בחזית. לאחר כמה שבועות, עם שחרורי מבית החולים הצבאי, פגשתי בעיירה דומברוביצה את ד"ר אבינוביצקי; הוא כבר היה אז קצין בדרגת סרן. מאז לא ידוע מה קרה להוטניק. בחטיבה שלנו, באוטריאד לָאזֹו, היה רופא ושמו מרדכי וולודבסקי מהעיירה יאנוב הנמצאת במרחק של 50 קילומטרים מלוביישוב. וולודבסקי טיפל בפרטיזנים בחורף 1942, ובקיץ 1943 נפל באחד הקרבות. יש אומרים שהוא נורה מהגב, היות והיה ידוע כמגן היהודים" .