חבל ווהלין משתרע בצפון מזרח אוקראינה, היכן שמשתרעת שפלת פולסיה. פולסיה היא שפלת אגמים וביצות המהווה שטח צפוף וגדול בתוך יערות המשתרעים על פני עשרות ואף מאות קילומטרים.
בהסכם ריגה שנחתם לאחר תום מלחמת העולם הראשונה (במארס 1921) חולק חבל ווהלין בין ברית-המועצות לבין פולין, מדינה חדשה שקיבלה את עצמאותה. בחלק הפולני של חבל ווהלין ישבו בעיקר אוקראינים, והיו בו גם יהודים שגרו בכפרים ובעיירות מזה מאות בשנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) - בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לבין ברית-המועצות - סופח חלק זה של ווהלין לברית-המועצות, וניתן לו הכינוי "אוקראינה המערבית".
ב- 22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית-המועצות (מבצע ברברוסה), והאזור נכבש על ידי הצבא הגרמני כבר בימי הלחימה הראשונים. בחבל ווהלין המערבי התגוררו וחיו בזמן הכיבוש כ-250,000 יהודים; הם היו פזורים במאות יישובים - כפרים, עיירות וערים מרכזיות כמו לוצק, קובל ועוד. רצח היהודים החל מיד עם הכיבוש, ביזמתן של "עוצבות המבצע" הגרמניות (ה"איינזצגרופן") ובסיוע מלא של האוקראינים המקומיים.
ב-1942 רוכזו כל יהודי ווהלין בגטאות, ובקיץ של אותה שנה (יוני–אוקטובר) הושמדה יהדות ווהלין כולה. שיטת הרצח הייתה שונה מזו שבפולין ובמערב אירופה: האנשים הובלו או הוצעדו מהגטאות לאזור סמוך; שם הוכנו בורות מראש, ולאחר שהאנשים נאלצו להתפשט - נורו או הושלכו חיים אל הבורות.
בצפון פולסיה, על הגבול שבין אוקראינה לרוסיה הלבנה, שוכנת העיירה קאמין-ק. ראשית ההתיישבות היהודית בעיירה הייתה במאות ה-14 וה-15. ב-1941 חיו בעיירה ובכפרים שבסביבתה כ–3000 יהודים, אנשים שפרנסתם הייתה ממלאכה (בכל המקצועות) וכן ממסחר זעיר והובלות. מיד עם כניסת הגרמנים נגזרו על היהודים גזרות קשות (נשיאת טלאי צהוב, עבודת כפייה וקנסות), ומדי פעם נרצחו יהודים. הוקם יודנראט, ואנשיו שימשו כנציגי היהודים כלפי המושל הגרמני (הגביטסקומיסר). לעתים אף הצליח היודנראט לבטל גזרות קשות תמורת מתן שלמונים.
ב- 1 ביוני 1942 הוקם בעיירה גטו, ולתוכו "נדחסו" כ-3000 נפש - לרבות כל יהודי הכפרים שבאזור. בגטו בוצעו שתי אקציות השמדה:
האקציה הראשונה נערכה ב-10 באוגוסט 1942 (כ"ז מנחם אב תש"ב). בבית הקברות היהודי נרצחו כ-2400 נפש; ביניהם היו כל הילדים והצעירים בני פחות מ-16, וכל המבוגרים בני למעלה מ-60. בגטו נותרו כ-600 איש בני 16 עד 60, והללו המשיכו לעבוד בעבודות כפייה.
האקציה השניה בוצעה עם חיסול הגטו ב-2 בנובמבר 1942 (כ"ב מרחשוון תש"ג).
כשהתברר לנותרים כי זהו הסוף, החלה בריחה לכיוון היערות. הבורחים נמלטו לאורך דרך של כארבעים קילומטרים עד ליערות, וכ-300 איש מתוכם הצליחו בכך. רוב הבורחים האלה נתפסו בדרכים על ידי האוקראינים ונרצחו על ידם, או הוסגרו לגרמנים תמורת קילוגרם מלח או סוכר. חלק מהם מתו ברעב או קפאו מקור ביערות במהלך החורף הקשה ביותר של 1942–1943.
בקיץ 1942 החלה התארגנות של קבוצות במטרה לצאת ליערות. הדבר הראשון שצריך לרכוש היה נשק, דבר שלא קל להשיגו והיה יקר המציאות.
הקבוצה הראשונה שהתארגנה ויצאה ליערות הייתה של שישה אנשים (לרבות בחורה). שלושת האחים צביבל ושמואל אבא קלורמן עמדו בראש הקבוצה הזו, וברשותם היה אקדח. הם נדדו בכפרים וביערות, והצליחו להשיג נשק מהכפריים באמצעות שימוש בכוח ובאיומים נגד משתפי פעולה עם הגרמנים. עם חיסול הגטו (נובמבר 1942) הצטרפו אליהם צעירים נוספים שהצליחו להימלט מהגטו. הם הפכו לכוח באזור, וכקבוצה הצטרפו ליחידת הפרטיזנים על-שם "קרוק" ששלטה באזור. "מחנה קרוק" חולק לשניים - הצעירים נשארו ביחידה קרבית, ואילו לילדים ולמבוגרים הוקם מחנה משפחתי תחת חסותם של הלוחמים. במחנה המשפחתי חיו כמאה יהודים, ורובם זכו להגיע ליום השחרור. היחידה הקרבית הצטרפה מאוחר יותר לגדוד של נאסייקין, גדוד שהשתייך לחטיבת ברינסקי – הלוא הוא "דיאדיה פייטייה" האגדי. ביחידה קרבית זו שֵירתו כמאה יהודים מקאמין-ק, מנייביץ', פאבורסק ועוד.
קבוצה שנייה של 12 איש אשר התארגנה ועזבה את הגטו בקיץ 1942 הייתה בראשותם של דב עמית (דרוג) ויוסף סגל. הם הגיעו ליערות נוויר (כ-40 קילומטרים צפונית לקאמין-ק), ושם נפגשו עם שבויים רוסים שברחו מהשבי. דב ויוסל'ה חזרו פעמיים לגטו, קיבלו תרופות ומכשיר רדיו והבטיחו לחזור ולהוציא מהגטו עוד אנשים לאחר שיארגנו בסיס ביער. לאסונם בגדו בהם השבויים, שדדו את נשקם, רצחו חלק מהם והשאר נותרו לפליטה. מאוחר יותר הצטרפו השרידים האלה ליחידה בבריגדה על-שם מולוטוב, "איחוד פינסק". בבריגדה זו, חטיבה שבסיסה היה ביערות ווטלה, נמצאו כחמישים יהודים יוצאי קאמין-ק וקוברין.
אחותי שרה, עשרה יהודים נוספים ואני צורפנו לגדוד מהיחידה של סובורוב, גדוד שנמצא באותה בריגדה על-שם מולוטוב. מפקדי הגדוד היו כולם שבויי מלחמה שברחו מהשבי והפכו לשונאי ורוצחי יהודים. בחורף 1942–1943 הם רצחו ביערות נוויר-ווטלה ובכפרים שבסביבה עשרות יהודים, וזאת מתוך כוונה לשדוד את נשקם, את בגדיהם וחפצי ערך שהיו ברשותם. היינו קבוצה קטנה של יהודים בקרב מאתיים לוחמים.
קבוצה נוספת של יהודים באזור נקלטה בחטיבה "פינסק - איחוד קורז' (Korz)", חטיבה שבסיסה היה ביערות פוסלובסק. בקבוצה זו נמצאו כשלושים לוחמים יהודים, אף הם מקאמין-ק ומקוברין. מפקד החטיבה היה גרוזיני ושמו איוון גיאורגייביץ', אדם שהיה אוהד יהודים. פרטיזן מהעיר לובומל ושמו יוסף קרפוס (ויצפרוכט) מילא בחטיבה את תפקיד האחראי על המשק, תפקיד קשה ומכובד לכל הדעות.
עם שחרור האזור באביב 1944 יצאנו מהיערות. היינו כחמישים לוחמים יהודים; חלק גויסו לצבא האדום, ומהם שנפלו חללים בחזיתות השונות. חלק מהלוחמים הצטרפו לארגון "הבריחה", ובאמצעותו העפילו לארץ-ישראל שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי.
קבוצה של פרטיזנים בישראל וחברים לנשק בארצות-הברית הגו את הרעיון להקים אנדרטה להנצחת זכרם של פרטיזנים ולוחמים מיהודי ווהלין. בשיתוף פעולה עם ארגון יוצאי ווהלין בישראל ועם עיריית גבעתיים אותר שטח ליד 'היכל ווהלין' שבגבעתיים. האנדרטה היא פרי עבודתם הברוכה של הפסלת הסביבתית איילת ביתן-שלונסקי ושל האדריכל מיכאל אלקוב. האנדרטה מציגה דמות של פרטיזן לוחם מתוך יצירתו של הפרטיזן אלכסנדר בּוֹגֶן , והיא מדגישה את העובדה כי כל אחד מהלוחמים ומהפרטיזנים נדרש להפעיל דמיון רב ואומץ - ואף להעיז ולפעול - כדי לשרוד. ליד האנדרטה, בכניסה ל'היכל ווהלין', חרותים בזכוכית למעלה מאלף שמות של פרטיזנים ולוחמים מיהודי ווהלין-מהם כמאה פרטיזנים ולוחמים יוצאי קאמין-ק והסביבה.
יהא זכרם ברוך.
מדי שנה, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה (כ"ו בניסן), מתקיים ליד האנדרטה טקס זיכרון במעמד ראש העיר גבעתיים וחברי הנהלת העיר, יושב-ראש ארגון יוצאי ווהלין בישראל, נציג 'יד ושם' במרכז, יושב-ראש ארגון הפרטיזנים בישראל, יוצאי עיירות ווהלין ותושבי האזור. בגמר הטקס, טקס שמופיע בו גם נציג הפרטיזנים, מונחים זרי כבוד מטעם ארגונים וקהילות של יוצאי ווהלין.
אנו עושים מאמצים לשתף בטקס את בני הנוער ואת דור ההמשך של יוצאי העיירה והסביבה, גבעתיים וקהילות ווהלין. אנו תקווה כי אנדרטה זו תשמש לדורות הבאים מזכרת נצח וציון דרך ללחימה ולגבורה שגילו הורינו, אחינו ואחיותינו בשעות הטרגיות של השמדת יהודי אירופה.